אני חושב שעד אחרון ימיי כשאבוא אל מזמור קל"ב, תעלה לפניי דמותו של חנן פורת, מורי וחברי. חנן שכשלימד וקרא לפנינו מתהליו של דוד, זה היה כאילו הדברים עצמם נכתבו באותה שעה, לראשונה, מצור-לבבו.
אני חושב שעד אחרון ימיי כשאבוא אל מזמור קל"ב, תעלה לפניי דמותו של חנן פורת, מורי וחברי. חנן, שכפי שאני חוויתי אותו, היה "דוד המלך של דורנו", שהיה קרוב אליו מאד באמונתו היוקדת, בעוז-רוחו, בכוח-מנהיגותו, ביכולת שלו לסחוף אחריו ולזכות באהדתם ואהבתם של רבות ורבים כל-כך, בשילוב המיוחד של איש הספר והסיף, החלימה והלחימה, השררה והשירה.
אבל באופן מיוחד: חנן של תהילים. חנן שכשלימד וקרא לפנינו מתהליו של דוד, זה היה כאילו הדברים עצמם נכתבו באותה שעה, לראשונה, מצור-לבבו. חנן שחי תהילים, לא רק למד או קרא או שינן. חנן שכדוד בתהליו, ידע את סוד האינטימיות עם א-לוהיו ברגעי השיא וגם ברגעי השפל של חייו.
ובמזמור קל"ב התמצה כל-כך הרבה מכל אלו. למזמור הזה הגיע תמיד מרוגש, ותמיד חזר על כך: קו"ף למ"ד בי"ת זה קל"ב! – כמו ראשי-התיבות הצבאיות: קרוב לבית, אבל גם קרוב ללב… כי במזמור הזה שוב חושף דוד המשורר שהבית הוא הלב.
המזמור הזה, נהג לחדש בכל פעם מחדש, הרי הוא צפון ברווח שטמנו חכמי המסורה בפסוקיו הראשונים של פרק ז' בשמואל ב, כאשר דוד, אחרי כיבוש ירושלים והעלאת ארון בית ה' אליה, ואחרי שישב בביתו וה' הניח לו מכל אויביו רוצה ומשתוקק להגשים את מאוויו הגדול ביותר: לבנות בית לה' בירושלים!
והנה, בפסוקים שם, באמצע המתח, ואחרי תשובתו החיובית של נתן הנביא, באה הפסקה, בא רווח לא שגרתי ולא מצוי, בין תיאור "הלילה ההוא" ותשובת ה' השונה בתכלית, הנמסרת בידי נתן. אל הרווח הזה, להב חנן, צריך לדחוס את המזמור שלנו, את קל"ב.
ואז היה קורא פסוק אחר פסוק, ואם היית עוצם את עיניך היית יכול לדמות את המילים הללו פוגשות זו את רעותה עכשיו ממש, לראשונה, ברגשה גדולה. ואם היית שב ופוקח את עיניך היית רואה את חנן בכל גופו ועצמותיו חי תהילים: קורא ומטעים וידיו נשלחות ומורות ורגליו מדלגות-מרקדות ועיניו בורקות: "הנה שמענוה באפרתה, מצאנוה בשדי-יער" (ו) - והרי זה כאן, כאן ממש! שוו בנפשיכם, היה מדריך את דמיוננו: דוד בנרדפותו, ודוד במלכותו, הולך בין הגבעות הללו, ומהן הוא תר ומשקיף על המקום בו יזכה להקים את בית ה'.
ואכן, המזמור מלווה, במעין יומן-מסע, פיזי ורוחני, וכמזמורים רבים נוספים בתהילים, את דוד בימי ענותו ובימי שלוותו, ונותן לנו הצצה לכח-המניע הגדול שמלווה אותו בכל תהפוכות והליכות חייו. בהזדהות שאין למעלה ממנה, בסירוב העיקש והאותנטי הזה לתת לעפעפיו תנומה כל עוד שכביכול גם לה' לא ניתנת מנוחה. ובחזון הגדול של חיבור ירושלים ובית ה' לא רק כבירה וכעיר מושב המלכות אלא כלב הפועם של השראת שכינה בעיר ובאנשיה.
זכיתי ללוות את חנן גם בהשתקקויות הללו, לבניית בית ה' בליבה של ירושלים, לחידוש שכינה ונבואה. חזיתי ברוחו הנכספת והמפעמת גם כשהיה כבר בין העולמות, ואפילו כשהיה כבר יותר "שם" מאשר "כאן"... ואני יודע לומר כיום, שבתוך הנכספות העזה הזו כבר היה גם משהו מטעמו המתוק של החיזיון.
באדיבות אתר 929