חכמת שלמה

שלמה ביקש את החכמה בצניעות ובענווה, כדי שיוכל להיטיב לישראל. הוא פתח במבצעי בנייה אדירים, אבל מטרתו היתה לבצר את הארץ ולחזק את מעמדו של העם. בראש מפעליו העמיד את בניית בית המקדש, אשר רומם את העם מבחינה רוחנית והביאו אל השלמות המקווה. מאכלו ומשתהו ותפארת מלכותו אף הם תרמו להביא את כל העמים להערצת ישראל. החכמה כאן היתה אמצעי ולא מטרה.
בספר משלי נעשית החכמה לערך הגדול והמרומם מכולם, אולם משמעות החכמה מתרחבת. אין זו רק חכמה שכלתנית אלא "חכמת לב". היא מזוהה עם עשיית הטוב ויראת שמיים.
שונים הדברים בספר קהלת. קהלת עשה את כל האמור על שלמה בספרנו, ביקש חכמה וזכה לעושר, לכבוד ולכל מנעמי החיים. אבל דמותו שונה לחלוטין; הוא וחכמתו לא באו לשרת את העם, אלא להיפך. המלך הוא המדינה, הוא דמות אגוצנטרית, כל מה שהוא עושה לא נעשה אלא לשם עצמו. אני! אני! אני!
קהלת חושף את התלבטותו של שלמה, את פרשת הדרכים של חייו. הוא מצליף בו בביקורת עצמית נוקבת ושולל את הצד האינטרסנטי שבאישיותו. ביקורת זו הלכה והתחזקה בסוף ימיו, לעת זקנתו, כאשר מלכותו הידרדרה ומפעליו קרסו וכל אשר עשה התגמד לבסוף לנוכח המוות. ביסוד פעולותיו של שלמה עמדה השאיפה להעפיל אל שיאים שמעל לכוחו של האדם, ובסופו של דבר חסרה לשלמה החכם אותה ענווה שאיפיינה את בקשתו בתחילה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן