חיים בהכחשה

נבואתו של הושע בפרקנו נאמרת כנראה מספר שנים לפני גלות שומרון. מה היו הלכי הרוח בממלכה בתקופה זו? האם ההנהגה והעם היו במצוקה? האם הם הבינו שבעוד שנים ספורות ממלכתם תיעלם לעד? האם הם בחנו את האפשרות לעשות חשבון נפש כדי לנסות לשנות את המצב?

לפי נבואתו של הושע נראה שהעם לא העלה על דעתו את האפשרות של יציאה לגלות. אם הושע נדרש להגיד, כנראה בחג הסוכות, "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים" (א) כנראה שהכל היה טוב מבחינת העם. מתקיים פולחן שהעם סבור, כנראה, שהוא טוב ושומר עליהם: מקריבים קרבנות, מנסכים יין, שומרים על החגים ושמחים בהם. ובכל זאת הושע אומר להם: דעו לכם שבעוד זמן קצר תצטרכו לשלם על חטאיכם ועל חטאי אבותיכם לאורך מאות שנים, מיום הגלגל והגבעה.

כמה קשה מלאכתו של הנביא. כמה קל לדחות אותו על הסף בזלזול: "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (ז). הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

אך האם רק מלאכת הנביא קשה, או מלאכתו של כל מוכיח בשער? האם קיימים אצל האדם, החברה, העם, ההנהגה, הכלים לראות את המציאות נכוחה ולצפות פני העתיד, גם כשהוא לא מזהיר?

באדיבות אתר 929