בביטוי "זכר צדיק לברכה" אין הכוונה רק שכאשר מזכירים את שמו של הצדיק ראוי לברכו ולשבחו, אלא שכל אימת שמזכירים את הצדיק - יש בעצם האיזכור עצמו ברכה.

 

"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (ז)

את הצדיקים מזכירים לטובה, ואילו את הרשעים מזכירים לגנאי. המלבי"ם בפירושו למשלי שם מסביר את פשט הפסוק:

"יש הבדל בין שם ובין זכר, השם הוא השם העצמי, והזכר מורה מה שמזכירים אותו על ידי מעשיו אשר עשה, הצדיק גם זכרו עומד לברכה כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו".

אם כן, "זכר צדיק" איננו רק הזכרת שמו, אלא הזכר שהותיר אחריו בעולם, דהיינו מעשיו הטובים שעומדים לעד. אמנם, משמעות הדרשה היא, שכל אימת שמזכירים את שמו של אחד הצדיקים, יש לברכו ולהתייחס גם למעשיו הטובים, כדרך שנהג הקב"ה בכבודו ובעצמו, שכאשר הזכיר את שמו של אברהם אבינו, הזכיר גם את מעשיו הטובים.

על פי פירושים אלה, זכר צדיק לברכה היינו שכאשר מזכירים את שמו של הצדיק או את מעשיו, ראוי לברכו ולשבחו. אך ניתן להציע גם פירוש אחר, ולפיו זכר צדיק - לברכה, ועל כן כל אימת שמזכירים את הצדיק - יש בכך ברכה. הצדיק מהווה מודל לחיקוי, והזכרתו נושאת עימה ברכה שכן היא מעוררת השראה ורצון לדבוק במעשיו הטובים.

ה'שפת אמת' על פרשת שמות (תרנ"ו) עמד על פירוש זה, והסביר:

"ואלה שמות בני ישראל... וכשהאדם מתקן מעשיו כראוי אז נגמר השם, והנה השבטים הם תיקנו לעצמם ולדורות. ולכן נמנו במיתתן להודיע כי השאירו ברכה ... מכל מקום הארת השבטים לעולם קיימת ... ועליהם נאמר "זכר צדיק לברכה" היפוך מ"שם רשעים ירקב" (משלי י', ז) ... והצדיקים נשאר מהם ברכה לדורות".

על פי ה'שפת אמת', השם מבטא שלימות מסוימת. אדם שממלא את ייעודו בעולם זוכה ונקרא בשמו. כאשר מזכירים את שמו של הצדיק, מתקשרים אל אותה שלימות שזכה להשיג, ומתוך כך ברכתו הולכת ונמשכת לדורות.

לא תמיד צדיק הדור מוכר, אך העובדה שישנם צדיקים בדור מוכיחה ש"אפשר גם אחרת", שיש אפשרות לאהבת ה' ולאהבת הבריות. עצם העובדה שישנו צדיק כזה מעניקה 'קריאת כיוון' לכל בני דורו, וממילא מובילה לכך ש"זכר צדיק לברכה".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון