זה לא מום אמיתי

כולם רוצים להיגאל, כולם רוצים עצמאות, כולם רוצים לחזור אל ארץ מולדתם. אבל בדרך לשם רבים הקשיים.

ישעיהו, בנבואתו בפרק ל"ה, פונה אל הגולים, מנחם אותם ומספר להם על הגאולה העתידית. לפי הפרק שלנו הגאולה תתרחש בצורה ניסית, גם ברמה הגאוגרפית-מציאותית, וגם ברמה האישית, ומעניין לראות את הבעיות והקשיים שאיתם סבור ישעיהו שיתמודדו הגולים:

בעיה חמורה אחת היא המדבר המבדיל בין ארץ ישראל לבבל, אותו יש לצלוח. אך זו לא הבעיה היחידה, ישעיהו סבור שיהיו בעם גם עיוורים, חירשים, פסחים, ואילמים. האם ישעיהו מדבר על מומים אמיתיים, או שמא הוא מתייחס אליהם כאל מטאפורות? עיוורון רוחני, חירשות ורפיסות של אנשים שומעים, חזקים, בריאים, היודעים גם לדבר, שבעייתם היא שהם לא רוצים לשמוע ולראות את המציאות?

במקומות אחרים בפרקי הגאולה של ישעיהו, נראה שהכוונה היא למכשולים שאינם עובדתיים, לדוגמה בפרק מ"ב: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מ"ב, ז). גם כאן נראה שישעיהו לא פונה באמת אל בעלי המומים, אלא לאנשים הרגילים שלא מאמינים ביכולתם להיגאל, שנראה להם שהדרך קשה וארוכה, שיש מדבר בדרך, שהם לא רואים ולא שומעים את המציאות כפי שהיא, שהם תופסים את עצמם כפסחים ואילמים.

ואולי הם כן רואים את המציאות כפי שהיא. באמת יש מדבר, באמת השמועות לא טובות ונראה שהמצב לא מתאים לגאולה. ובכל זאת קורא להם ישעיהו להסתכל על הדברים אחרת, להאמין, להיות בעלי חזון. אולי בעצם זהו תפקידו של הנביא, החוזה: לגרום גם לעם להאמין בחזון. ובחיזיון.

באדיבות אתר 929