בתודעה הציבורית, זכה הפסוק "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (טו) לעצב את נושא הזהירות והחובה שלנו לשמור על עצמנו מפני סכנות. ברם, הקורא את הפסוק כולו בהקשרו יגלה שהוא איננו עוסק בהיזהרות הפיזית כי אם בזו הרוחנית.
הפסוק הקודם לפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (טו) מדגיש את החובה להתמודד עם סכנותיה הרוחניות של ארץ ישראל בדרך של שמירת החוקים והמשפטים. הפסוק שלנו אפוא ממשיך את הרעיון הזה ואת הציווי המוטל על עם ישראל: היזהרו! הישמרו לנפשותיכם! אתם נכנסים אל ארץ שמגשימה את האלוהות שלה. ואילו אתם לא ראיתם כל תמונה ביום ההתגלות הגדול במעמד הר סיני.
חובת שמירת הנפש היא בעלת שתי משמעויות. המשמעות הראשונה היא משמעות תיאולוגית אמונית. אנחנו חייבים לשמור את נפשותינו שלא לסטות אחר אמונות זרות, אחר הגשמת האלוהות, אחר הפסל ואחר המסכה. לעתים יש תחושה כי איסורים אלה הם מובנים מאליהם, ועבודה זרה כבר אינה מאיימת עלינו כלל וכלל, שהרי אין אנו נמשכים אליה. אף על פי כן, יש לציווים האלה משמעות רלוונטית מאוד. לא זו בלבד שהם מבטאים מאבק ברעיון של עבודה זרה, אלא שגם כיום ניתן לדבר על צורות שונות המעוותות את עבודת הא-לוהים עד לכדי סוג של עבודה זרה, או אפילו קבלת מקור סמכות אחר מאשר זה של ריבונו של עולם. באותה מידה שאנו שומרים על הגוף שלנו שלא ייפגע אנו חייבים לשמור על הנפש.
ברם, התרבות הכנענית מופיעה בתורה בהקשר נוסף. לא רק בהקשר התיאולוגי והשאלה באיזו צורה אנו מאמינים בא-לוהים, כי אם גם בשאלה מהי המשמעות המעשית של אמונה זו. מי שמאמין באלוהים מוגשם מצייר את האלוהות שלו בגובה עיניו שלו. הפסל מוגשם, הוא מתפקד במרחבי זמן ומקום, לעתים יש לו אישה, תאוות, יצרים וכדו', ובכלל הוא במסגרת שלנו. לכך יש משמעויות מעשיות: אם באלוהים נפלה שלהבת מה יגידו בני האדם, ועל כן ההתנהגות הכנענית היא התנהגות מינית, רציחתית ומושחתת. האמונה בא-לוהים שאינו פסל ואינו תמונה מושכת את האדם כלפי מעלה. היא מבהירה לו שהקשר עם הקודש העליון לא נתפר בסדר הגודל של האדם, ועל האדם לטפס בכל עת כלפי מעלה, ולהתקשר באין סוף המוחלט - בהתנהגותו ובתודעתו.
אנו נתבעים אפוא להישמר מאוד. להישמר מטעות בעיקרי אמונה, ולשמור את נפשותינו מאוד מלנהוג בהתנהגויות מעוותות ואכזריות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול