ה' והחכמה

בחלק השלישי של הפרק (כ-לג) מובאים דברי ה"חכמה": "עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם?!" (כב) החכמה מוכיחה את הפתים והלצים. אותם פתים לא מעוניינים לשמוע את תוכחת החכמה (כה) ולכן היא מאיימת עליהם שתפגע בהם (כו-כז). עוד מבטיחה החכמה כי לא תתייחס אליהם בזמן הפורענות (כח) וכל זאת משום ש"תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו" (כט). מהדברים האלו נשמע שהחכמה היא יישות בפני עצמה שמדברת, מוכיחה את השומעים ואף מבטיחה להם הבטחות.

קשה שלא לשים לב לדימיון הרב שיש בין פסקה זו ובין נבואות תוכחה שנמצאות בספרי התנ"ך האחרים. נשמע כביכול שה' הוא זה שדובר כאן בשם החכמה. לספרות החכמה בתנ"ך יש מאפיינים מסוימים, כמו העיסוק במהות החיים, בחוקיות שקיימת בעולם, העיסוק באדם, וגם אזכור החכמה כיישות עצמאית (ראה עוד: י' הופמן, "ספרות החכמה: איוב, משלי וקהלת", בתוך: ספרות המקרא מבואות ומחקרים). ביטויים מסוימים מבהירים שמדובר בטקסט נבואי ש"מתחפש" לטקסט שכתוב כטקסט חכמתי. כך למשל "יען קראתי ותמאנו... ואין מקשיב" (כד) המזכיר את דברי הנבואה "יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרתם" (ישעיהו ס"ה, יב); או "יען דברתי אליהם ולא שמעו ואקרא להם ולא ענו" (ירמיהו ל"ה, יז) ועוד. גם ההבטחה שהחכמה לא תענה בשעת הצרה: "אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני" (כח) מופיעה בספר מיכה באופן דומה: "אָז יִזְעֲקוּ אֶל ה' וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם" (מיכה ג', ד).

כך שבפרק הראשון של ספר משלי יש הצהרה ברורה: החכמה אינה ערך עצמאי אלא היא שייכת אל המסרים הדתיים שעולים מספרות הנבואה. החכמה שייכת לקב"ה וכך מי שהולך בדרך החוכמה הולך בדרכי ה'.