הרועה הגרוע והרועה הטוב

במרכז הנבואות שבפרק י' מפסוק ג ועד פרק י"א פסוק יז, עומדים הרועים. הנבואה הראשונה פותחת: "על הרועים חרה אפי ועל העתודים אפקוד, כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה" (י', ג). השליטים הזרים, הרָעִים, מדומים לרועים והעם מדומה לצאן. ה' יפקוד על הרועים הרעים של עמו ויקבץ נדחי ישראל אל אדמתם, והוא בעצמו ימלוך עליהם.

דימוי המנהיגים לרועי צאן הוא דימוי שכיח במקרא. בדרך כלל, תכונות המצויות ברועה הצאן הן תכונות המתאימות למנהיג.

אולם, הנביא יחזקאל בפרק ל"ד מדבר על רועי ישראל שלהם חסרו תכונות מרכזיות של רועה טוב. הדבר התבטא בהתייחסותם אל הצאן:

"את הנחלות לא חיזקתם, ואת החולה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השבותם, ואת האובדת לא בקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך, ותפוצינה מבלי רועה, ותהיינה לאוכלה לכל חיית השדה, ותפוצינה" (יחזקאל ל"ד, ד-ה)

רועים כאלה אינם ראויים להנהיג את העם ולפיכך יועברו מתפקידם:

"הנני אל הרועים, ודרשתי את צאני מידם, והשבתים מרעות צאן..." (שם, י).

הקב"ה בכבודו ובעצמו, אומר יחזקאל, יהיה הרועה:

"אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאום ה' אלוהים. את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד, ארענה במשפט" (שם, טו-טז).

פסוקים דומים אומר זכריה:

"כי הנה אנכי מקים רועה בארץ, הנכחדות לא יפקוד, הנער לא יבקש, והנשברת לא ירפא, הניצבה לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק. הוי רועי האליל, עוזבי הצאן, חרב על זרועו, ועל עין ימינו, זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה י"א, טז-יז)

גם ירמיה, בפרק כ"ג, משתמש בדימוי הרועים בנבואה על יהויקים ויכניה אשר התעו את צאן מרעיתם.

זכריה משתמש בדימוייו במוטיבים הדומים לאלה של ירמיה ויחזקאל ואפשר לראות שאף הושפע מהם: "אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים" (זכריה י', ח), "ואכחיד את שלושת הרועים בירח אחד, ותקצר נפשי בהם, וגם נפשם בחלה בי" (שם י"א ,ח).

ומבטיח הקב"ה:

"וארעה את צאן ההרגה, לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נעם, ולאחד קראתי חובלים, וארעה את הצאן" (שם י"א, ז).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת