התורה מצווה לשים ציצית בבגדים ובכך לזכור את מצוות ה'. השוואת הציצית לבגדים אחרים בהם יש תכלת מלמדת שהתכלת היא סימן מלכותי. על ידי נתינת תכלת בבגדו זוכר היהודי את מעמדו כבן מלך ונזהר לשמור על כבודו הבא לידי ביטוי בקיום המצוות.
התורה מייעדת לציצית תפקיד של זרז המזכיר ומעורר את האדם שלא לתור אחרי עיניו ולבו ולקיים את כל מצוות ה'. אלא שיש לשאול מה יש בחוטי הציצית שמזכירים לאדם את המצוות ואת הקב"ה?
גישה אחת באה לידי ביטוי בדברי רבי מאיר המפורסמים המובאים בספרי במדבר קט"ו:
"ר' מאיר אומר... וראיתם אותו - מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד"
רבי מאיר משווה בין קיום מצוות ציצית ובין הקבלת פני השכינה וממשיך ומסביר שהראיה עליה מדברת התורה היא למעשה מעין ראיית השכינה. על פי ההקשר של הפרשיה יש להבין שזכירת הקב"ה נעשית בדרך אסוציאטיבית על ידי ראיית צבע התכלת המזכיר את כסא הכבוד וכך האדם נשמר מלחטוא.
נראה שהמדרש בבמדבר רבה פרשה יד ד"ה ביום השביעי, ג הולך בכיוון אחר:
"אמר חזקיה מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעונין?... מפני שתכלת דומה... לים והים דומה לרקיע והרקיע... לכסא והכסא דומה לכבוד... וחלק ליראיו תכלת שהוא מעין כבודו שנא' (במדבר ט"ו) 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת'"
גם חזקיה עומד על כך שהתכלת היא צבע הרקיע וכסא הכבוד אלא שהשוואה זו מובילה אותו להבין ששימת התכלת בציצית מטרתה לא לקבל את פני השכינה 'ולראות' את הקב"ה אלא היא סימן היכר מלכותי שניתן לאדם מאת המלך ומלמד על מעמדו המיוחד והנבחר של האיש הישראלי. לפי גישה זו התכלת לא מזכירה לאדם דבר שמחוץ לו אלא להפך היא מזכירה לו את מעמדו שלו כבן מלך ובכך, כך מסתבר, הוא זוכר את ייחודו וממילא את חיובו לשמור על מעמדו על ידי קיום המצוות.
גישה זו האחרונה מתאימה עד למאוד לפשטי המקראות. חוץ ממצוות ציצית, את התכלת אנו מוצאים במקרא בהקשרים שונים של כהונה ומלכות. התורה מצווה לשים תכלת על יריעות המשכן, על בגדי הכהן הגדול ועל הציץ. בספר יחזקאל (כ"ג, ו) מתאר הנביא נערים בעלי שררה הלובשים תכלת ובמגילת אסתר מסופר על מרדכי היוצא מלפני המלך "בלבוש מלכות תכלת וחור" (אסתר ח', טו).