הצבאיים ואיילות השדה בשיר השירים

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת, 
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" (ח-ט)

הדימויים, המשלים, המליצות ולשונות הפיוט שבשיר השירים מיוסדים על תופעות הטבע של ארץ ישראל, הצמחים ובעלי החיים המצויים בה.

מבעלי החיים הנזכרים בשיר השירים חביבים על המשורר במיוחד הצבי והאייל.

בחיות אלה משביעה הרעיה את בנות ירושלים שבועה חוזרת: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ז).

את דודה האץ בדרכו אל מעון רעייתו, מדמה הרעיה לצבי או לעופר איילים, המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות.

נראה שדימוי זה בפי הרעיה מיוסד על טבע בעלי החיים האלה:

לאחר שהעפרים גדלים ועוזבים את אמם, הזכרים דרים בתחילה נבדלים מן הנקבות ורחוקים מהן. כשמגיעה עת הייחום, יוצאים הזכרים ומשוטטים בהרים ובגבעות לחפש את בנות זוגם, וכשהם פוגשים אותן, אינם מתחברים איתן מיד, אלא במשך תקופה מסויימת רודפים בני הזוג זה אחר זה ובורחים זה מזה, מתחבאים זה מזה ומחפשים זה את זה. ואפשר שעל עניין זה מיוסדים דברי הרעיה על דודה ה"משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (ט).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מבוא לשיר השירים, עמ' 16