הפספוס של מכת ברד

עיון ספרותי במכת ברד יגלה את ייחודה רב הפנים של המכה: תיאורה המיוחד מבחינה ספרותית; ההיקף הרחב של פגיעתה בקיום – בצומח, בחי ובאדם;  אופייה הניסי המובהק; הופעתה החזותית-שמיעתית המרשימה; ייחודה המוסרי; תגובתו של פרעה לה - ווידוי אמיתי - ""חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים!" (כז) וחזרתו לסורו: "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא" (לד).

ייחודה של מכת ברד מעלה על הדעת את ההשערה הבאה: מכת ברד - המכה השביעית - עשויה הייתה להיות המכה האחרונה, המכה המביאה את פרעה ואת עמו ועבדיו לחרטה אמיתית ולתשובה על חטא החזקתם בישראל בכוח בניגוד לצו ה'.

לוּ זכה פרעה וזכה העם המצרי היו דברי הווידוי של פרעה: "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים... וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד" (כז-כח) יוצאים אל הפועל. או אז היו ישראל יוצאים ממצרים מיד לאחר ביטול מכת ברד וסיפור יציאת מצרים היה מקבל משמעות שונה ממה שיש לו כעת. התערבות ה' בהיסטוריה האנושית בסדרה של נִסים גלויים השיגה את מטרתה, לא רק ביחס לישראל שיצאו מעבדות לחרות אלא אף ביחס לפרעה ולמצרים שהכירו סוף סוף בא-לוהי ישראל ובצדקת תביעתו מהם.

אולם פרעה הגאה לא זכה: תשובתו הייתה רגעית, ובסור המכה שהביאה אותו לתשובה זו גבר בו רגש הגאווה והעקשנות "ויסף לחטא ויכבד לבו" (לד). כיוון שמכת ברד לא השיגה את מטרתה, הוכו פרעה ועַמו בשלוש מכות נוספות, שבהן 'התעלל ה' במצרים' (י', ב), ורק האחרונה שבהן, המכה העשירית, 'שברה' את פרעה ואילצה אותו לשלח את בני ישראל – לא מחמת שחזר בתשובה, אלא מחמת הלחץ שלא היה יכול לעמוד בו יותר.

מכת ברד מסמנת אפוא את הסיום החיובי שיכול היה להיות לסיפור יציאת מצרים. כיוון שזה לא התממש, הסתיים הסיפור באופן שלילי כאשר מלאה סאתם של המצרים.

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון