עיקר דאגתו של האדם בעולם הזה היא על פרנסתו ומזונו.
רצה הקב"ה לשחרר את ישראל מהעבדות לחומריות, וללמדם להתייחס כראוי לפרנסה, כדי שיידעו שתכלית האדם לדבוק בה' ותורתו, ואילו המזון והפרנסה צריכים לשמש רק ככלי עזר לזה. לכן ציווה את ישראל ללקוט מן כדי שיעור מזון ליום אחד, ולסמוך על ה' שיוריד עוד מן למחר.
אולם, היו אנשים שלא התגברו על דאגתם וחסכו מפיהם מן כדי להותיר ממנו ליום המחרת, והמן שלהם הבאיש ועלו בו תולעים. ויש מזה לימוד גדול לדורות, שאלה ששוקדים יותר מדי על צבירת כסף תוך הזנחת הצד הרוחני שבחייהם, לבסוף החומריות שבהם גוברת על הרוחניות, וכל רכושם מבאיש ומעלה תולעים. שמץ רוחניות לא נותר בהם, משפחתם מתפרקת, והכסף מתבזבז על מותרות שאין בהם שום חפץ.
והנה כשהגיע היום השישי אירעה הפתעה, ירד הרבה יותר מן, ואף אלה שהתכוונו לאסוף מעט - כשהגיעו לביתם מצאו שיש בידם מנה כפולה.
זו היתה ברכתה של השבת. ביום זה הוסרה מהם הדאגה, שכן מזון השבת כבר הוכן מערב שבת.
משל לאדם שצריך לטרוח בכל יום על עבודתו, והמתח גדול, והמנהל והלקוחות לוחצים, ועליו להוסיף תמיד עוד שעות כדי להשלים את חובתו. והנה ביום אחד זכה למתנת שמים והספיק עבודה כפולה. איזו הקלה! איזו שמחה! יום שלם לא יצטרך לעבוד! יום שלם יוכל להתהלך בנחת בלא שום עול. אולי ישוחח קצת עם אשתו, אולי ישים לב לילדיו שגדלו בינתיים בכמה שנים...
באותו יום יוכל להתפנות לחשוב על מה שמעבר לצרכי השעה. ודווקא בזכות אותן מחשבות יוכל להתקדם אח"כ יותר בעבודתו.
זוהי ברכת השבת, שנצטווינו בכל שבת לשבות מכל מלאכה, ולהסיר בזה את דאגת הפרנסה מלבנו, ומתוך חופש וחירות להידבק בה' ובתורתו.
נערך ע"י מאור הורביץ, ישיבת הר ברכה