את שיר השירים יש לקרוא בעיניה של האישה. התשוקה לאהבה היא תשוקת האדם למשמעות ובריחת הדוד היא האבסורד שבקיום.
הרעיון שעומד בבסיס שיר השירים הוא התחושה המתמדת של החתירה אל חיים מלאי משמעות שהופכת להתרוצצות סחור־סחור חסרת מנוחה, התרוצצות שבסופו של דבר אינה מביאה אל תכלית כלשהי. בסופו של התהליך מצויה השלמה, פשרה חיוורת ונעדרת חיוניות, שתאפוף את האדם בבגרותו ותלווה אותו עד יום הסתלקותו מהעולם. זהו שיר על התשוקה למצות את החיים ועל ההחמצה.
לאורך כל המגילה הרעיה מוכנה להתמסר לדוד, להיות שלו ורק שלו - אך הוא אינו מוכן לכך. הוא אומר לה מילים יפות, אבל חומק ומדלג על ההרים. הוא חושש להתקשר - בורח ומבריח - לכי לך!
באופן בולט מגילת שיר השירים איננה מספרת לנו את הסיבות להתנהגותו של הדוד, רק את הסיטואציות, או, נכון יותר, את חוויות האהבה הנכזבת של הרעיה. השיר אינו מציג את החיים כקיטש מתקתק ואינו מבטיח גן של שושנים לרעות בו. הוא אחוז במציאות האנושית ולכן מדבר אל האדם הקשוב לו, וקורא לו לאמונה מעבר לייאוש.
הנושא הגדול של שיר השירים הוא "המושא החמקמק". כל חיינו אנחנו רודפים אחריו. יהיו אלו האהוב או האהובה, הילד שלנו, התלמיד שלנו, הידע, נושא המחקר של המדען, משמעות העולם והקיום כמושאו של הפילוסוף, או הא־לוהים. האבסורד כבר כאן. הכול כבר נמצא בשיר הגדול הזה.
כאן הקדים התנ"ך - כמו תמיד - באלפי שנים את קפקא ואת קאמי. בשיר השירים מסובב האדם (הרעיה) בשווקים וברחובות, ב'המשפט' של קפקא במסדרונות הביורוקרטיה ובתי המשפט, בסרטו של בריאן דה־פלמה 'לבוש לרצח' במסדרונות המוזיאון ובסרטיו של וודי אלן בין חדרי הדירה, אבל תמיד יש לנו עניין עם מושא ערגה חמקמק. זו היא אותה תחושת קיום שמאופיינת על ידי קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'. מלאכת החיפוש האינסופי שבה האדם, כלשונו של עגנון, "מגיע ולא מגיע".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת