דוד מבקש לבנות בית לה' שיהיה קבוע ולא נודד. בקשתו נדחית על ידי ה' אולם הוא בכל זאת נותר שמח. דומה שההבטחה כי מלכותו תיכון לעד היוותה תחליף לכך.

 

דוד העלה את ארון ה' לירושלים והניח אותו באוהל הסמוך לביתו אשר בעיר דוד למרגלות ירושלים. הוא פנה לנתן הנביא והציג בפניו את העובדות כי הוא המלך יושב בבית ארזים וארון ברית ה' בתוך היריעה. מן הסתם כוונתו היתה לבנות גם בית ארזים לארון ברית ה' אף על פי שבקשה זו לא נאמרה במפורש. נתן הנביא נותן את ברכתו אולם ה' מסרב לכך.
בנבואה שנאמרה לנתן לא הוסבר מדוע ה' מסרב לבקשתו של דוד להקים בית עבורו. רק בדברי הימים א כ"ב מבואר כי הסיבה לסירוב היא שדוד שפך דמים רבים. אולם כאן, בנבואת נתן, מתואר הסדר שבו העניינים צריכים להתרחש. תחילה, יושיב ה' את עמו על הארץ בהשקט ובבטחה ללא כל צרה מאויביו ורק לאחר מכן יורה ה' לבנות בית קבע עבורו. בית זה יבטא את נצחיות מעמדו של ישראל בין הגויים ואת עוצמת מלכותו של המלך שיהיה באותה התקופה.
מפתיע לגלות שדוד לא מתרעם על דברי ה' שמסרב לתת לו לבנות את הבית ואף להיפך הוא משפיל עצמו ורק מבקש כי יקים ה' את הבטחתו לזרעו. הוא מבקש ברכה לזרעו ולביתו "ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם" (כט).
דומה שדוד מבין כי בניין בית המקדש מבטא סיום תקופה בהיסטוריה של עם ישראל שבה תהיה מנוחה מן האויבים והמלכות תימשך. במידה רבה רוצה הוא לראות בזרעו המשכיות של הדרך בה התחיל ומבקש להנציח את דרכו בעם ישראל. משקיבל את ההבטחה הזאת מה' מוכן היה לוותר על הזכות לבנות את בית המקדש ולהותירה ביד בנו שלמה. בתפילתו הוא מתעקש שלא לוותר על ההבטחה האלוקית לברכה ולנצחיות לזרעו.