הילולים

בפרקנו מסופר שאנשי שכם יצאו אל הכרמים, בצרו אותם, דרכו אותם ועשו 'הלולים' בבית העבודה זרה אותה הם עבדו: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ" (כז).
תיאור זה שופך אור חדש על המצווה המפורסמת - מצוות 'נטע רבעי', המתוארת בתורה כך:

"...שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא י"ט, כג-כד).

כלומר, לפני שאדם מתחיל לצרוך את יבול פרדסו או כרמו, עליו לקחת את פירות היבול של השנה הרביעית, בה השמחה על תנובת השדה בשיאה: מצד אחד כעת העצים מניבים כבר פירות רבים, בשונה מהשנים הראשונות של המטע (וממילא הפירות היו אסורים אז משום ערלה), ומאידך, עדיין קיימת ההתרגשות הראשונית מן היבול הרב שמוציאה הארץ, בשונה מהשנים הבאות, בהן האדם כבר מתרגל למצב זה.
וכשהאדם שרוי בשיא השמחה, צוותה התורה לקדש שמחה זו ולרוממה, בהודיה, ובעיקר בהלל, לה', על השפע הרב שברכו בו.
גם מהמתואר בפרקנו ניתן ללמוד, שכמו מצוות רבות אחרות, גם מצווה זו מבוססת למעשה על המציאות הטבעית הרווחת בעולם, בה אדם מודה לאלהיו ומהללו על איסוף תנובת השדה: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ..." (כז).
ולמעשה, גם מצוות הבאת הביכורים למקדש, ומעשר שני לירושלים, הן המשך ישיר של אותו 'הילול' שמתקיים באופן שלם בשנה הרביעית, בשיא השמחה.