סיפור הרועים על הבאר מעיד על הצורך של חברה מתוקנת לפקח על חלוקה הוגנת ומסודרת של משאבי טבע חשובים.

 

"והאבן גדולה על פי הבאר" (בראשית כ"ט, ב)

יעקב, הבא מדרך רחוקה, מגיע אל מקום המפגש האולטימטיבי (והרומנטי...) – פי הבאר.
כללי המקום ברורים מאוד:
"וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן" (בראשית כ"ט ח).
את המתנת הרועים עד להיאסף כל העדרים ניתן להסביר בדרכים מספר, בחירה פרשנית אחת מופיעה בדברי הרד"ק:
"והאבן גדולה – לפי שלא היה שם מים אחרים להשקות צאן אנשי העיר, שמו אבן גדולה על פי הבאר, כדי שלא יוכלו להשקות אלא בהיותם יחד, וישקה זה אחר זה. 
ואם ישקו זה לבדו וזה לבדו, ישאב כל אחד לנפשו והנשארים בשוקת ילכו לבטלה וישפכו ... לפיכך שמו אבן גדולה על פי הבאר, שלא יוכלו להסיעה עד שיהיו יחד כל הרועים"
הרד"ק מתאר את 'החברה המאורגנת היטב' כלשונו של רולס,
חברה המניחה שוויון בין כל האנשים, שוויון הכולל, בין היתר, את הזכות לטובין בסיסיים כגון השכלה או תחושת ההערכה העצמית.
בימי המקרא הזכות לחלוקה הוגנת של מים בוודאי הייתה אחת מהטובין העיקריים שאדם נזקק להם
על פי הרד"ק חברת הרועים אינה דואגת רק לחלוקה שווה, אלא שמה את ליבה שהמים העודפים לא ילכו לבטלה, ואף אוכפת את החלוקה הצודקת -
שכן האבן הגדולה על פי הבאר מטרתה איננה אלא להבטיח כי הצדק ייעשה.

 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג