מהפסוק "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (יג) המתאר את מעשיהם של רעי איוב שבאו לנחמו לומד הרמב"ם שתי הלכות יסודיות בניחום אבלים.
רמב"ם הלכות אבל פרק יג הלכה ג
האבל מיסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר: "וישבו אתו לארץ" (איוב ב', יג),
ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה, שנאמר: "ואין דובר אליו דבר" (שם, יג), וכתיב: "אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז" (שם ג', א; ד', א)
וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו יותר מדאי.