דיכוי כלכלי או הצלת חיים?

לא פשוט לקרוא את קריאתם הנרגשת של אנשי מצרים: "הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ז, כה) בעיניים ליברליות. שמחה זו של תושבי מצרים מוכת הרעב, חותמת תהליך ארוך של הלאמת רכושם וקרקעותיהם על ידי השלטון, התחייבותם להעלות חמישית מיבולם כמס למלך ולבסוף מכירתם כעבדים לפרעה, והכל תמורת לחם להחיות את נפשם. במושגי זכויות האדם: הזכות לרכוש ולחופש ובמושגים של שלטון דמוקרטי, וחובות השלטון לאזרחיו הרי שאכן יש כאן אירועים חמורים ביותר. כיצד אם כן ניתן להבין את הכרת התודה העמוקה העולה מדברי המצרים ליוסף, ונכונותם השערורייתית למחול על זכותם לחירות?

הגישה המרקסיסטית הנחילה לעולם את רעיון  התודעה הכוזבת: זו מתרחשת כאשר קבוצת המדוכאים מזדהה עם האידיאולוגיה או הערכים של מי ששולט בהם. הזדהות זו מאפשרת לגורמי הכוח להמשיך ולנצל  את השכבות החלשות, או את ההמונים. נוכל לאמץ את 'התודעה הכוזבת' ככלי פרשני להבנת התלהבותם של המצרים לנוכח סדרת הפעולות שגורמות להם להיפרד כמעט מכל מה שיש להם. אלא שברעיון התודעה הכוזבת, יש לא מעט התנשאות וחוסר הבנה של ההיגיון  שאיננו שייך לשיח הליברלי של העת המודרנית. במאמרו "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות-האדם בישראל" כותב פרופ' ניסים מזרחי את הדברים הבאים: "ניתן לומר כי השימוש שעושים יחידים בהגיונות תרבותיים מסוימים ולא בהגיונות תרבותיים אחרים אינו אקראי. לרוב הוא עולה בקנה אחד עם מכלול ההגיונות האחרים שמרכיבים את עולם המשמעות שלהם". (מעשי משפט כתב עת למשפט ולתיקון חברתי כרך ד' 2011, עמ' 65).

את ההיגיון של אנשי מצרים, כמו גם את שרשרת הפעולות שמוביל יוסף, צריך לפענח באמצעות עולם המשמעות שלהם או באמצעות ההיגיון התרבותי של תקופתם, ולא באמצעות השיח הליברלי בן זמננו.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג