גזרת דריווש

בפרק שלפנינו יש מספר קשיים, ביניהם: אם דריווש ידע, כפי שנראה מפסוק יז, שדניאל מתפלל, ולא רצה ברעת דניאל, איך גזר את הגזירה האוסרת להתפלל ל"כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ... לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא" (ח) – לכל אל ואדם מלבד אל המלך עצמו?

המפתח להבנת הפרק, לעניות דעתי, נמצא בדברי דניאל: "וְאַף קָדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת" (כג), ובפירוש בעל המצודות: 'ואף לפניך המלך לא עשיתי דבר השחתה, וכאומר הנה בדבר התפילה לא ייחשב למרד, כי אני ואתה חייבים בכבודו'.

דריווש, כפי שנראה לומר, הכיר בגדולת הקב"ה וברוח הקודש ששרתה על דניאל, מכיוון שיש להניח שהוא הכיר את ההיסטוריה הבבלית, ובפרט את אשר ארע בלילה של משתה בלשאצר (ה').

מכאן נראה שכאשר גוזר דריווש את הגזרה על התפילה וכולל בגזרתו את "כל אֱלָהּ" (ח), בעיני השרים הוא כולל גם את הקב"ה, אבל בעיני דריווש הקב"ה אינו "כל אֱלָהּ", אלא מעל לכל! נראה שהוא מאמין בהקב"ה שהוא נעלה מכל אלוהים, ורק כאשר מלשינים על דניאל ומצטטים לו את גזרתו בפניו הוא מזהה את התרמית. אלא שאין לו דרך לעקוף את דתי מדי ופרס.

דריווש רוצה להוכיח את עליונות הקב"ה, ולהראות שאין עבודתו יתברך נכללת בגזרת "כל אֱלָהּ". הוא רואה בניסיון של גוב האריות מבחן קריטי לטיעון הזה, ולכן הוא מסכים לו, אך גם מברך בכל ליבו את דניאל שבזכות התפילה יינצל.

לאחר שדניאל יצא בשלום, ואפילו לא נשרט, כפי שמתברר בהמשך, ברור שהוא לא עבר על דבר המלך. עכשיו יכול דריווש להוציא כתב לכל מלכותו על גדולתו של הקב"ה, כפי שהוכחה בנס זה, בניגוד לטענת השרים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת