המדריכה שעמדה מול הכיתה שלנו הייתה קטנת קומה ומתולתלת, ועל חולצתה נכתב בכחול: 'בעקבות התנ"ך בעמק יזרעאל'. היא סיפרה שקוראים לה מיכל, ודיברה בשטף ובהתלהבות. להפתעתי, רוב התלמידים הקשיבו לה. כשסיימתי לשתות מים והתמקמתי במקום נוח, היא כבר סיימה את ההקדמה על ספר שופטים והתחילה בסיפור עצמו: "באותם הימים הנהיגה את ישראל שופטת, נביאה ומשוררת בשם דבורה אשת לפידות. דבורה ישבה בהר אפרים, בין הרמה לבין בית אל, תחת עץ תומר, ובני ישראל עלו אליה למשפט. לאחר שאהוד בן גרא נפטר, הוסיפו בני ישראל לחטוא, וכל שבט היה עסוק בבעיות הפנימיות שלו, בקשיים שלו ובעמים שאיימו עליו."
נויה נגעה בכתפי, "רוצָה?" שאלה בפה מלא במבה.
"כן, תודה", לקחתי קצת וסילקתי נמלה שטיפסה על נעלי הספורט שלי.
"הפעם האויב היה העם הכנעני. למלך כנען קראו יבין מלך חצור ולשר הצבא שלו סיסרא. כתוב כי במשך עשרים שנה הם דיכאו את בני ישראל ולחצו אותם בחוזקה. היו להם אמצעי לחימה אדירים, תשע מאות מרכבות ברזל! כאשר המצוקה גברה, דבורה הנביאה מחליטה ליזום מלחמה וקוראת לברק בן אבינועם."
הבחנתי כי עיניה של המורה חבצלת מתחילות להיעצם. חייכתי ביני לבין עצמי והמשכתי להקשיב. "דבורה אומרת לברק לגייס עשרת אלפים חיילים מבני נפתלי ומבני זבולון ולמשוך את סיסרא למלחמה. היא מבטיחה לו שהוא ינצח. ברק חושש לצאת למלחמה לבדו, ומבקש מדבורה לבוא איתו. דבורה מסכימה, לא לפני שהיא רומזת: 'כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא'..."
נויה שוב הציעה לי משקית הבמבה הגדולה שלה. הפעם סירבתי בנימוס. היא משכה בכתפה ושאלה: "תגידי, איפה אנחנו בכלל?"
"אה, מגידו", מלמלתי. לא הייתי בטוחה במיקום המדויק, אבל לא רציתי להודות בכך. קולה של המדריכה גבר והיה ניכר שהיא כבר ממש מתרגשת. "סיסרא שומע שברק בן אבינועם מתכונן למלחמה בהר תבור, ויוצא לקראתו עם כל המרכבות שלו. הימים ימי ראשית החורף, ואני אקדים ואומר שהבוץ בעמק בתקופת הגשמים החזקים עשוי להיות מאוד טובעני... ואז, כמו שדבורה אומרת בשירתה, 'מן שמיים נלחמו'. מישהו יכול לנחש איך הובס סיסרא?"
אני כבר ידעתי, אבל אורי הקדים אותי: "אה", הוא הזדקף, "אולי ירד גשם חזק?"
"נכון מאוד!" תלתליה של המדריכה רקדו על כתפיה, ואורי נראה מאוד מרוצה מהמחמאה שקיבל. "הגשמים החזקים הקדימו את זמנם וגרמו לבוץ, וצבא סיסרא האדיר נלכד בנחל הקישון. לא היה כל יתרון לרכבי הברזל שלהם, הם לא יכלו לנוע ולא יכלו להגן על עצמם. וכך המצב התהפך לטובתו של ברק בן אבינועם, שנלחם רגלית." ראשה של המורה חבצלת נשמט קדימה. היא התעוררה בבהלה ופקחה את עיניה. אני לא התאפקתי וגיחכתי בקול. "וזה לא הסוף", הוסיפה וזקפה את אצבעה, "המפקד סיסרא נוטש את המערכה ובורח מזרחה. הוא מוצא מחסה באוהלה של יעל אשת חבר הקיני, שהשתייכה לשבט לא יהודי שהיה ניטרלי ולא השתתף במלחמות. כאשר הוא נרדם יעל הורגת אותו, ודבורה בשירתה מהללת אותה: 'מנשים באוהל תבורך'..."
"ובזה נגמרו המלחמות?" שאל אורי כשהמדריכה עצרה כדי לקחת אוויר.
מיכל טפחה על ספר התנ"ך שהחזיקה בידה: "לא בדיוק", הנידה בראשה, "אבל אחרי המערכה הזאת הכנענים נחלשו מאוד והארץ שקטה לארבעים שנה. בואו נמשיך, בעצירה הבאה נדבר על שופט מיוחד אחר, על גדעון בן יואש..."

הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
האיור מאת נעמה להב