עם ישראל למרות מעשיהם הרעים והמקולקלים ופנייתם לגורמים זרים מכונים בפי ה' 'בנים סוררים'. דבר זה מורה כי את הברית ביננו לבין הקב"ה לא ניתן להפר לעד.
במסגרת נבואות התוכחה לישראל על מעשיהם מוכיח אותם הנביא ישעיה על פנייתם לעזרה למלך מצרים. לא ברור לאיזה מלך ממלכי יהודה פונה נבואה זו, זאת משום שלא מופיע בכתוב כי הם ביקשו עזרה ממלך מצרים, ונראה לומר כי מדובר על המלך הושע בן אלה, מלך ישראל, שפעל בימיו של ישעיה ופנה למלך מצרים לבקשת עזרה כנגד מלך אשור שעלה עליו להגלותו. כמובן, שפניה זו לא עוזרת לו כלל ומלך אשור מגלה את כל ממלכת ישראל.
ישראל מבקשת לחסות תחת צל מצרים ולבטוח בהם לעזרה, אולם מתגלה כי מצרים אינה אלא משענת קנה רצוץ ורהבים שאין להם כל יסוד מציאותי בטחוני. הקב"ה תמה כיצד זה עזבו ישראל את צור מבטחם, הקב"ה, והלכו לחסות בחומה שלפתע יבוא שברה ולא תוכל להחזיק מעמד (יג).
לכל אורך הנבואה מודגשת עובדת היות עם ישראל בניו של הקב"ה ואך מתבקש הוא שבנים יפנו אל אביהם לבקשת עזרה קודם שהם פונים לגורמים זרים. יש במעשיהם מעין התכחשות לקשר החיים שבין ישראל לקב"ה, אולם ה' לא נותן להכחשה זו להחזיק מעמד. הוא פונה אליהם בכינוי 'בנים סוררים' על מנת ללמדם כי גם אם הם סבורים כי אם הם עזבו את דרך ה' ממילא ה' לא יוכל להושיע אותם יותר, אין זה נכון. לעולם הם ישארו בניו של הקב"ה ומשום כך לבסוף יגאלו כפי שמתואר בהמשך הנבואה. את הקשר בין אב לבניו לא ניתן להחליף או להפר בשום צורה שהיא.
הנביא אף מלמד על הדרך בה יגן הקב"ה על עם ישראל בעת שהצרות יפקדו אותם. הוא ממשיל את הנהגתו של הקב"ה לאריה שלא מאפשר לאף אחד להזיז אותו מטרפו וכן לציפורים המגוננות על בניהן מלמעלה ולא מאפשרות לזר לפגוע בהם (ל"א, ד-ה).