בכל נפשך

בפרשת 'שמע' מופיע הציווי היסודי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (ה). מצוות האהבה דורשת בירור, ואכן בכל הדורות ביררו את מידת האהבה ואופניה, ביחס לה' יתברך.

הרמב"ם (יסודי התורה ה, ז) כותב שמפסוק זה למדנו שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלוש העבירות החמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. במקרים אלו האדם צריך למסור את הנפש על אהבת ה'. הגבלת התביעה רק לעברות אלו נשענת על ערך אחר, שאף הוא ערך עליון, כפי שמביא הרמב"ם בראשית הפרק שם: "וחי בהם – ולא שימות בהם".

'בעל המי שילוח' כותב שמהאיסור להקים מצבה (דברים ט"ז, כב), עליו אמרו חז"ל שמצבה שהייתה אהובה בימי האבות, שנואה בימי הבנים למדנו "שלא יהיה האדם בעקשות בדבר אף בעבודת ה', וזה פירוש אף שחביבה היתה בימי אבות, כי האבות היו תקיפין והיו מוסרין נפשם אף על דבר קטן כי אז לא היה ניכר מלכות ה' יתברך בעולם לפיכך היה צורך השעה לזה, אבל עתה אין למסור נפש רק על ג' דברים הידועים..." (מי השילוח, שופטים). 

אברהם המוסר את נפשו בכבשן האש ויצחק בעקידה, מלמדים אותנו על דרך של התמסרות מוחלטת, בין לדבר גדול ובין לדבר קטן. עבודה זו, כך על פי האיזבצאי, חלפה מן העולם, ומעתה, נתבע האדם למסור את נפשו על ג' דברים בלבד.

המעבר מתקופת האבות לתקופת התורה, איננו התפשרות, מלמד מי השילוח. איננו בהכרח ירידה ממציאות שבה ישנה מסירות נפש מוחלטת למציאות שבה ישנה התפשרות בכך, כי אם מעבר ממציאות ארעית שבה כל טלטלה שומטת את הקרקע, למציאות שבה יש בסיס איתן ומוצק המאפשר רצוא ושוב, התרחקות והתקרבות, מבלי לאבד את הבית.

מריבה בין איש ואשה המחפשים את דרכם ומבררים את ההתאמה שביניהם, מערערת ומטילה ספק ושאלה על ה'ביחד' - זוהי תקופת האבות שהיא תקופה של בירור, עיצוב ובנית הקשר בין הקב"ה לבין עולמו. אולם זוג נשוי שבסיסו מוצק ונישואיו איתנים, מכיל את המריבה ואף היא מרכיבה את הבנין שהולך ונבנה מיום ליום - כזאת ההנהגה האלקית ממתן תורה ואילך, שבה בונה ה' יתברך את ביתו, משכן ותורה, ובתוך מרחב הבית מתאפשרת התקדמות ונסיגה, אחיזה במושכות ולרגעים אף הרפיה.

יחד עם כל זאת, בדברים שכתב על פרשתנו מסייג 'בעל המי שילוח' את טענתו במעט וכותב שגם בעולמנו יש מקום למסירות נפש טוטאלית מעבר לג' העברות. הוא כותב שהאדם צריך למצוא מצווה "הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו" ועליה הוא מחויב למסור את נפשו. מצווה זו היא לאו דווקא 'דבר גדול' וביטולה לא חותר בהכרח תחת יסודות היהדות אך מכיוון שהיא שייכת לשורשו – האדם נדרש למסור עליה את נפשו ולבטא בכך את אהבת ה' שלו. מצווה זו היא היסוד הסובייקטיבי של עבודת ה' שלו ולא ניתן לוותר עליה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון