בעוד הקרבת הבנים למולך היא פסגת האטימות ועבודת האלילים הרי שהסכמתו של אברהם להעלות את יצחק היא יסוד אמונתנו ויסוד קבוע בתפילתנו. וירמיהו צריך להסביר לעם את ההבדל שבין השניים.
התיאור של העברת הבנים למולך הוא תיאור מזעזע. וירמיהו מעמיד זה מול זה, את התופת, שלא יקרא תופת כי אם גיא ההרגה, ועיקר: את העונש - "והאכלתים את בשר בניהם ואת בשר בנותיהם, ואיש בשר רעהו יאכלו, במצור ובמצוק אשר יציקו להם אויביהם ומבקשי נפשם" (ט). אין הבדל בין מסירת הבנים למולך, לבין אכילתם, כפי שמתואר בפרשת התוכחה בפרשת כי תבוא (דברים כ"ח, נג). ירמיהו מצטט את דברי התוכחה, ומחיל אותם על עובדי המולך.
אבל עניין אחר מטריד את ירמיהו. זיכרון פרשת העקדה עומד בסתירה לאיסור החמור של הקרבת הבנים למולך. וירמיהו מרמז לעניין זה, בפסוק רב משמעות: "ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ה). ופסוק עמום זה מקבל את הסברו בפי המדרש:
מדרש תנחומא (בובר) -פרשת וירא סימן מ ד"ה [מ] ד"א ויהי:
"כך שנו רבותינו, "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה י"ט, ה), לא צויתי ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו"
הקרבת הבנים למולך היא פסגת החטא, והיא כל כך דומה לפסגת האמונה! הסכמתו של אברהם להעלות את יצחק היא יסוד אמונתו, ויסוד קבוע בתפילותינו. הקרבת הבנים למולך היא פסגת האטימות ועבודת האלילים. וירמיהו צריך להסביר לעם את ההבדל בין השניים.
כי דומים הם. הקדושה והטומאה, הצניעות והפריצות הם הפכים של אותו מטבע. וירמיהו מסביר לעם את ההבדל שבין האמונה לבין עבודת האלילים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת