ציווי השביעית בפרקנו מתייחס לשמיטת החובות ולא לשביתת הקרקעות. אולם על פי הפשט אפשר שהדמיון בין הציווים גדול: כמו שאסור לעבוד את האדמה בשביעית דווקא, כך האיסור לתבוע את החובות מתמקד בשנה זו.
בפרקנו (פס' א-ג) מופיעה מצוות 'השנה השביעית' בפעם השלישית בתורה וההבדל בין אזכור זה לקודמיו ניכר מיד: התורה אינה מתייחסת כלל לשביתה מעבודת האדמה אלא לחובת שמיטת כספים. בעוד שבויקרא כ"ה המילה המנחה הייתה 'שבת' הרי שכאן המילה המנחה היא 'שמיטה'.
הציווי העיקרי מופיע בפסוק ב: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'". רש"י מפרש: "שמוט כל בעל משה ידו - שמוט את ידו של כל בעל משה". לפי פירושו, התורה מצווה לכל הנושה ברעהו לסלק את ידו, המושטת ברגיל על מנת לתבוע את החוב. אם כך עיקר הציווי כאן אינו מכוון לביטול ההלוואה אלא לביטול התביעה.
אם ניקח פירוש זה עד הקצה אפשר אפילו לטעון שעל פי פשטי המקראות האיסור מתייחס לתביעת הכספים בשנה השביעית בלבד, במקביל לאיסור העבודה בשנה השביעית בלבד, אך לאחר השנה השביעית שוב ניתן לגבות את החוב כמו שניתן לשוב ולעבד את האדמה.
פירוש זה מתנגד, כמובן, לפירושם של חז"ל משום שלהלכה ההלוואה מתבטלת רק בסוף השנה השביעית אך במשך השנה אין כלל איסור לגבות את החוב!
אכן, לרא"ש (גיטין פ"ד,כ) ישנה שיטה ייחודית העולה בקנה אחד עם פירושנו: לשיטתו אומנם בסוף השנה הלוואה מתבטלת אך במשך השנה אף שהלוואה לא מתבטלת, יש איסור על המלווה לתבוע את החוב.