איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי

"כי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ו)
הביטוי "איככה" נזכר – ובאופן דומה – רק בעוד מקום אחד בתנ"ך, וגם שם הוא יוצא מפי אישה. כך אומרת הרעיה במגילת שיר השירים:
"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפם" (שיר השירים ה', ג).
הרעיה שכבר שכבה לישון מתעצלת לקום ולפתוח לדודה, שהרי היא כבר פשטה את כותונתה ורחצה את רגליה, ולשם פתיחת הדלת לדוד יהיה עליה ללבוש את הכותונת מחדש וללכלך שוב את רגליה. תגובתה מפתיעה ומאכזבת ביותר. כשהדוד היה מרוחק – נפשה יצאה אליו, ואילו כשהדוד נמצא במרחק נגיעה, כשהוא בא לביתה שלה, היא לפתע נסוגה. פרק ה' בשיר השירים מאפיין את ההחמצה הגדולה, את חוסר שימת הלב לקריאת ה' אל האדם.
מגילת אסתר היא "כמעט" סיפור החמצה נוסף בו בשל עצלנות או בשל חשש אישי נמנעה פתיחת הדלת ונמנעה הגאולה, אולם בסופו של דבר סיפור המגילה מהווה מודל לסיפור של פתיחת דלת. לא "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שיר השירים ה', ג) אלא "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי" (ו).

אולם, דברי אסתר מזכירים גם את יהודה העומד לפני יוסף – השליט המצרי:
"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (בראשית מ"ד, לד).
שני הדוברים עומדים מול השליט (יוסף או אחשורוש) וברצונם לחון מישהו (בנימין או היהודים כולם). וכשם שיהודה הציע עצמו לעבד תמורת בנימין, אף אסתר תישאר כשפחה בבית המלך ותיאלץ להמשיך ולעשות לו משתאות. אסתר 'פודה' את עמה בהתחנפות גדולה למלך, וכך ראוי שתעשה, אולם מחבר המגילה מעוניין שגם הקרבה זו תיזכר ותעלה נגד עיני הקורא: אסתר שבויה בבית המלך הנכרי ועליה לרצות את שיגיונותיו!

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון