קביעת התורה לגבי המצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ה) מלמדת לא רק שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות אלא גם ובעיקר שעל ידי המצוות, ובכללם חוקי האישות המעצבים את קדושת חיי המשפחה, האדם 'חי באמת'.
בפתח פרשת העריות מדגישה התורה בלשון המיוחדת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ה).
חז"ל נמנו וגמרו על יסוד פסוק זה, שכל העברות שבתורה מלבד עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אם שמירתן כרוכה בסכנת נפשות, יעבור ואל יהרג, משום שנאמר "וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם" (סנהדרין עד ע"א).
אבל ככלות הכל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשט הכתובים הוא שקיום מערכת חוקי האישות המעצבת את קדושת חיי המשפחה ואוסרת ניאוף, גילוי עריות וסטיות מיניות, הוא ערובה ותנאי לבניין החיים, ועליהם נאמר "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".
יתרה מזו, הביטוי "וָחַי בָּהֶם" מלמד שחוקי האישות אינם רק תנאי לחיים, אלא הם הם עצם החיים ובהם גנוז טעם החיים, כדברי החכמה הנושאת קולה בספר משלי (ח', לה-לו): "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'".
בימינו אלה נוטים רבים לזלזל ולרמוס ברגל גאווה את חוקי החיים העתיקים של האומה. לטעמם של אלה, 'תכלית החיים – לעשות חיים', ולפיכך זכותנו המלאה לאמץ השקפת עולם "מתקדמת" ומתירנית הגורסת כי הכל מותר כאן ועכשיו. אין ספק שאת פירותיהם הבאושים של תפיסות אלו יכולים אנו לחוש ברבבות טרגדיות אישיות של הרס התא המשפחתי, ובהוויית חיים ירודה של חברה המתבוססת בתרבות זולה לאין מוצא.
חוקי התורה חוקי חיים הם אשר ניתנו לעם ישראל באהבה כדברי הברכה שקודם קריאת שמע "ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם".
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות