איוב מול רעיו

במחזור הויכוחים השני נוצר מצב אירוני במידת מה, שבו נואשו שני הצדדים היריבים זה מזה. משקל טענותיהם של הרֵעים הולך ופוחת בעיני איוב, ואין הוא זקוק עוד למאמצים גדולים כדי לדחותן. העונג היחיד שנותר לו הוא לשים ללעג את דברי רעיו ולהוקיעם, אך אין בכך כדי להקל על תחושת הבדידות ההולכת ומעמיקה בנפשו, והוא נותן לה ביטוי עז ונוקב. גם במצב זה אין בטחונו בצדקתו מתערער כמלוא הנימה, אם כי נואש מלהבקיע את אטימות לבם של הרֵעים. אין הוא נלאה מלחזור על עיקרי טענותיו במחזור הקודם. וזאת לא משום התרופפות כוח מחשבתו, אלא משתי סיבות לפחות:

האחת היא כי דבריו לא נקלטו כהלכה על ידי רעיו, אלא בדרך מעוותת;

והשניה, כדי להעיד כי נשאר איתן ודבק בעמדתו המקורית בכל הנסיבות.

כמה מפניותיו לרֵעים מעידות, שעל אף ייאושו מהם הוא מנסה לפתוח להם פתח נסיגה מעמדתם הקשוחה והאכזרית, אם כי אינו תולה תקוות רבות בפניות אלה.

כפל הפנים ביחסו לאל בולט כאן לא פחות מבמחזור הקודם. האל הוא שהטה את דינו והכהו מכות אנושות על אף צדקתו: ועם זאת הוא המפלט האחרון ועוגן ההצלה שלו. הפרדוקס הגדול של "הן יקטלני לא (לו) איחל" (י"ג, טו) שולט גם כאן באותה מידה כמו במחזור הקודם. העמקות והשורשיות של רגשותיו הדתיים מרשימים הרבה יותר מ"יראת האלוקים" החד-ממדית של רעיו.

עוצמתו של איוב בחלק זה של הספר ניכרת פחות בדרכי הפולמוס עם רעיו מאשר בתיאור מצבו ובביטוי הרגשות המפעימים את לבו. כמה מהתפרצויותיו הדרמטיות הן משיאי הספר כולו. (כמו בקריאה "ארץ אל תכסי דמי" (ט"ז, יח) וכו') . 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת