אבנים שחקו מים - פשט ודרש

"אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבָדְתָּ" (יט)

הפסוק, על פי פשוטו, מבטא את ייאושו של איוב:

לפי חלק מהפירושים, האבנים הנשחקות לנצח מסמלות את אבדן התקווה: "וכמו אבנים, אשר המים שוחקים מה מהם כאשר יעברו עליהם בתמידות, הנה המעט הנשחק לא תשוב למקומו; וכמו הספיחים של עפר הארץ, אשר המה ממעל, הנה בבוא שטף מים הלא בקל תשטוף אותם ולא יוחזרו למקומם; ודומה להם האבדת תקות האדם, כי לא יקוה לשוב לקדמותו אחר המיתה" (מצודות).

"אין תקווה ואין סיכוי לאדם כנגד כוחות הבלאי שבטבע, והוא יאבד ויכלה כאבן זו המתפוררת מפני המים הזורמים עליה" (הרב יעקב מדן, דף קשר מספר 756 - פרשת אמור ה'תש"ס).

לפי פירושים אחרים, דווקא לאבנים יש תקווה (כמו לעץ בפסוקים הקודמים), והן נזכרות כאן כניגוד לאדם: "אבנים אשר שחקו מים - בעברם עליהם תמיד, השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפר ולצמוח בו דבר... ותקות אנוש אינה כן, אשר מִשֶּיָּמוּת - אבדה" (רש"י, וכן מפרש המלבי"ם).

במדרש, בסיפורו של רבי עקיבא, הפסוק מבטא דווקא את ההיפך הגמור - דווקא את התקווה! : "מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי, למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה" (אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ו').

ר' עקיבא, כרועה צאן המכיר את עולם הטבע, למד משחיקת האבנים, שתמיד יש תקווה. גם אדם שליבו קשה כאבן, יכול בסופו של דבר להתרכך ולהבין את התורה שנמשלה למים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך