דימוי האיש והאישה בנבואת הושע

כבר הזכרנו בשיחות הקודמות את הכלל שקבעו בעלי האגדה מתוך הסתכלותם בספרי הנביאים: "סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). כלל זה מתאמת גם ביחס לספר הושע, ואף על פי שהוא קטן בכמותו, עד שבחשבון כתבי הקודש אינו נחשב לספר אחד בפני עצמו אלא לחלק מספר "תרי עשר" – הרי דרכי הביטוי המיוחדים להושע ניכרים בכל פסקה ופסקה. ואף על פי שמליצות ורעיונות כדוגמת המצויים בהושע אפשר למצוא גם אצל נביאים אחרים – הלך רוחו המיוחד של הנביא טובע חותם מיוחד על כל דבריו. הנבואות של הושע מושפעות ביותר מן הדימוי של הברית בין כנסת ישראל ובין אלוהי ישראל לברית נישואין. וכשישראל עוברים על הברית ועובדים לאלוהים אחרים, הם משולים לאישה שבוגדת באישהּ והולכת אחרי זרים, ואף על פי כן אישהּ הראשון עומד באהבתו אליה. ואף על פי שהוא מאיים עליה לעונשה בייסורים קשים על בגידתה, הוא מצפה לה וקורא לה שתשוב אליו, והוא יסלח לה על כל מה שחטאה לו, ויארש אותה לו לעולם בצדק ובמשפט, בחסד ובאמונה. דימוי זה מפורט בהרחבה גדולה בשלושת הפרקים הראשונים של הושע והוא ארוג בתוך סיפור המעשה של חיי המשפחה האישיים והפרטיים של הושע.

יסוד הדימוי הזה הוא בלשונות התורה שמכנה עבודת אלוהי נכר בכינוי "זנות", כמו: "וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא טז), ובאזהרת התורה שלא לעבוד עבודה זרה נאמר: "כי לא תשתחווה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא" (שמות לד יד). התואר "קנא" רומז לאיש שמקנא לאשתו כמו שכתוב בפרשת סוטה שבתורה: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה יד).

הושע רואה במה שקרה לו בחייו הפרטיים סמל ודוגמה למה שעובר בין כנסת ישראל ובין אלוהיה, שהרי הנביא משעבד את כל עולמו האישי לתפקיד שליחותו הנבואית, ועל כן כל התגובות שמתעוררות בנפשו ביחסים שבינו לבין אשתו – אהבתו העמוקה, אכזבתו וקנאתו, צערו וכעסו, ולבסוף תקוותו ואמונתו שסוף כל סוף עתידה אשתו לשוב אליו – כל הרגשות האלה מקבלים ברוח הנבואה השורה על הושע משמעות סמלית שמבטאת כביכול את רגשותיו של אלוהי ישראל כלפי אומתו. הכרה נבואית זו, שמאורעות פרטיים בחיי המשפחה של הנביא הם סמלים להתנהגות האומה כלפי אלוהיה, היא שגורמת, שבדברי הושע על אשתו ובניו משולבים דברים על עם ישראל ועל אלוהיו. והדברים ארוגים זה עם זה עד שאין אפשרות להפריד ביניהם. כשהושע מאיים על ההולכת אחרי זרים: "לכן אשוב ולקחתי דגני בעיתו ותירושי במועדו" (הושע ב יא) – הוא מדבר בשני מישורים שקיימים שניהם זה מעל זה. במישור הפרטי משמעות הדבר, שהושע אומר, שהואיל ואשתו עזבה אותו והלכה אחרי זרים – אף הוא רואה עצמו פטור מלקיים את חובותיו כלפיה, ויחדל לספק לה את מזונותיה. ובמישור הכללי משמעות הדברים, שבחטא עבודה זרה שבני ישראל עובדים – יקולל יבול האדמה והעם לא ימצא את פרנסתו ממנה.

הושע מספר על עצמו ועל חייו הפרטיים רק בשלושת הפרקים הראשוניים, שהם כעין פתיחה לספר כולו, אבל הרעיונות היסודיים שהובעו בפתיחה חוזרים ונשנים בכל הספר כולו. כל הפשעים של העם מתרכזים ב"זנות". זנות זאת היא בראש וראשונה זנות ממש, והיא גוררת אחריה עבודה זרה, חיי הוללות, גזל ועושק, בגידה ומרמה, ושפיכות דמים: "זנות יין ותירוש יקח לב" (הושע ד יא); "כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלוהיהם" (הושע ד יב); "ירצחו שכמה כי זמה עשו" (הושע ו ט); "כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ" (הושע ז א); "כלם מנאפים" (הושע ז ד). וכמו שכל החטא והרע מתרכזים בזנות, כן כל התקווה והנחמה מתרכזים בתשובה, שתבוא מתוך הכרת הטעות שבדרך החטא והאכזבה ממנה. הקריאה לתשובה והוודאות שסוף כל סוף תתאכזב האשה הבוגדת ממאהביה ותשוב אל אישה, שהוא אוהבה היחיד באמת ועומד באהבתו גם לאחר כל מה שעוללה לו – גם הן אמורות בנבואות הושע בשני מישורים, המישור הפרטי והמישור הכללי, והן שמשוות להושע אופי של נביא התשובה. דיבורים על אודות התשובה משובצים בכל דברי הושע מראשית הספר ועד סופו. בפתיחת הספר: "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב ט); "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם" (הושע ג ה). ובאמצע הספר נאמר: "לכו ונשובה אל ה'" (הושע ו א); "בשובי שבות עמי" (הושע ו יא); "ואתה באלוהיך תשוב" (הושע יב ז). ובחתימת הספר נאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע יד ב); "ישובו יושבי בצלו" (הושע יד ח). וכידוע, חז"ל קבעו את הנבואה הזאת, שמסיימת את ספר הושע, להפטרה של שבת שבימי התשובה.

הקורא בנבואות הושע מבחין, איפוא, בסערת רגשות, שמטלטלת את הנביא מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה: מחרון וכעס ואיום בנקמה אכזרית אל געגועים עזים ואהבה עמוקה ושידול בדברי פיוסים ונכונות מלאה לסלוח ולמחוק ולשכוח את כל העבר וביטחון איתן, שאמנם כך יהיה והבוגדת תשוב אל אישה הראשון ותהיה נאמנה לעולם. וייתכן, שאדם שלא נתנסה בעצמו ברגשות מעין אלו עשוי לטעון, שהדברים נמצאים מעבר לשיקול דעת הגיוני, ורגשות הנביא מבלבלים את בינתו, ומסתבר, שהושע בעצמו שם לבו לטענות מעין אלו, רומז להן, ומגיב עליהן בתוכחתו, שהוא מצטט בה את דברי הלועגים לנביא ואומרים: "אויל הנביא משגע איש הרוח" (הושע ט ז). וכנגד החשש שרגשות האהבה מבלבלים את הדעת, הושע מטיף לבינה ודעת ומוכיח את מואסי הדעת. הנביא רומז כאן למשמעויות השונות של "דעת": הדעת האמיתית היא "דעת אלוהים", והוא מוכיח את בני ישראל על ש"אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ" (הושע ד א). וביחוד הכהנים אשמים במאיסת הדעת, שהיא שקולה כנגד שכחת התורה: "נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי, ותשכח תורת אלןהיך" (הושע ד ו). וה"דעת" מבטאת גם את האחדות הגמורה שבברית האירוסין: "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (רמז ללשון: "והאדם ידע את חוה אשתו"). ואולם ביסוד כל זה מונחת הדעת שהיא התבוננות האדם בדרכו, והכרעתו ללכת בה מתוך הכרה ברורה. ומפני שלכאורה הדבר מוזר: איך אפשר לאחד רגשות עמוקים וסוערים של אהבה עם התבוננות ושיקול דעת? ורבים עשוים לטעות ולהיכשל בניסיון זה – סיים הושע את נבואותיו: "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם, כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).