בנאומו השני של בלדד, הוא מסתייג קצת מסגנון חבריו ומשכך את זעמו של איוב בדברים מתונים. 

טענותיו של בלדד סוגרות את פתח התקווה על חייו של איוב, ופוגעות בו מאוד.

בכאבו זועק איוב במר ליבו "ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי" (יח). במילים אלו נעשה איוב לפה לכל אלה בכל הדורות שנהרגו על לא חמס.

מתוך הייאוש, איוב מגיע לתובנה שה' הוא היחיד שעליו יוכל לסמוך בזמן מצוקה.

במחזור הויכוחים השני, איוב מיואש מרעיו, אך בכל זאת מנסה לשנות את עמדתם, ומביע את רגשותיו בעוצמה רבה.

על הקשר בין הפסוקים המופיעים בפרקנו "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל, אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ, מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע" (ז-ט) לבין לימוד התורה בגוש עציון.

ככל שעובר הזמן מבין איוב שהקושי הגדול שלו הוא בהתמודדות עם הרֵעים שאינם תומכים בו אלא להיפך מלעיגים ומלעיזים עליו, והוא מבקש מה' שיעיד לטובתו במשפטו איתם.

ילקוט שמעוני, איוב יד, סימן תתקו

"מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" - 
תניא: 
דם נעכר ונעשה חלב, דברי ר' מאיר. 
אמר ר' יוחנן: 
זו שכבת זרע שהיא מטמאה ואדם הנוצר ממנה טהור. 
ור' אלעזר אמר: 
אלו מי הנדה שמזה והמזין עליו טהור והנוגע טמא. 

האם יש טעם בחיים של סבל? האם אפשר בכלל להמשיך לחיות? האם יש משמעות לכל הסבל הזה? שאלות אלו המלוות את ספר איוב היו במוקד עיסוקו של ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות".

זה לא בגלל הגמלים. זה בגלל האותנטיות