To Leave or to Remain: Lot vs. Ruth

The Torah in Parashat Lekh-Lekha tells of Avraham’s decision to separate from his nephew, Lot.  The decision came in the wake of tensions that arose between the two men’s shepherds, following their sudden acquisition of large herds during their brief sojourn in Egypt.  We read that their large quantities of property made it difficult for them to reside together, thus prompting Avraham to suggest to Lot that they split (13:13:5-12).

            Several interesting contrasting parallels exist between this story and one which occurred many centuries later – the story of Rut and Naomi, told in Megilat Rut (1).  Just as Avraham proposed to his family member who had accompanied him that they should separate, Naomi suggested that Rut return home rather than remain with her.  Both incidents occurred after the parties involved had relocated to escape harsh drought conditions in Eretz Yisrael.  Of course, these parallels serve to underscore the stark differences between the two accounts.  Most obviously, Lot immediately agreed to Avraham’s proposal, whereas Rut insisted on remaining with Naomi, despite her entreaties that Rut return.  Avraham’s proposal resulted from the two parties’ abundance of wealth, which made it difficult for them to remain together, whereas Naomi found herself in a state of destitution, and therefore urged Rut to return to the comforts of her family’s home rather than remain with an impoverished widow.  Additionally, Avraham urged Lot to separate because they were relatives and therefore should avoid quarreling (“ki anashim achim anachnu” – 13:8), while Naomi told Rut to leave specifically because there was no chance of Rut joining her family, as she was too old to bear a son (Rut 1:12-13).

            What might be the significance of these parallels and points of contrast?

            These two accounts, when examined together, present Lot and his descendant, Rut, as two opposite figures: Lot could have been expected to insist on remaining with his uncle, yet chose to leave, while Rut had every reason to leave Naomi, but insisted on remaining with her.  Lot and Avraham lived comfortably, and God had promised Avraham a bright and glorious future.  We might assume that if Lot had wanted to remain with his saintly uncle, he could have found a way to resolve the conflicts, such as by ordering his shepherds to yield to Avraham’s wishes, yet he immediately accepted Avraham’s suggestion.  Chazal, as Rashi (13:11) cites, were critical of Lot’s decision, which they understood as a rejection of Avraham’s values in favor of the luxurious, hedonistic lifestyle of Sedom.  Rut, of course, did just the opposite.  According to the Gemara (Sanhedrin 105b), Rut belonged to the royal family of Moav.  Rut faced the option of living in luxury or living in deprivation, and she chose the latter out of a sense of fealty to her beloved mother-in-law and to God.  While Lot sacrificed the spiritual benefits of living with Avraham in favor of the material benefits of Sedom, Rut sacrificed the material benefits of Moav in favor of the spiritual benefits of remaining with Naomi.

            Indeed, Kabbalistic tradition associates these two figures on a mystical level.  Rav Chaim Vital (in Sha’ar Ha-gilgulim) identifies Rut as the reincarnation of Lot’s older daughter, whose son, Moav, was Rut’s ancestor and the founder of the nation of Moav.  In Kabbalistic terms, Rut achieved the tikkun – “rectification” – of Lot’s soul.  Lot made the mistake of sacrificing spiritual gain for material indulgence, and his mistake was reversed by Rut’s sacrificing financial stability to join Am Yisrael.

            These two stories, then, teach us the importance of maintaining proper priorities, that we must be prepared to compromise our level of material comfort for the sake of spiritual achievement.  While we are not expected to subject ourselves to the level of destitution endured by Rut when she joined Naomi, her inspiring example should motivate us to make avodat Hashem our highest priority and, when necessary, make sacrifices for the sake of spiritual excellence.  Certainly, we must avoid the mistake made by Lot, of prioritizing material luxury over the benefits of living with and learning from the example of Avraham Avinu.

Volver al capítulo

אופים מושחתים

 

בפרקים ז’-ח’ מוכיח הושע את אנשי ממלכת ישראל וראשיה על הרעות החולות שפשטו בקרבם. פרק ז’ פותח בתיאור הריקבון במערכת הפוליטית בממלכת ישראל, המתבטא בהחלפה התדירה של מלכים במרידות והפיכות שונות, ובכריתת בריתות עם עמי האזור. הכחש והכזב הם המאפיינים העיקריים של התרבות הפוליטית בישראל: בוגדנות ותככנות ששוררים במערכת ההנהגה הפנימית, בגידה בבריתות המדיניות ובגידה בה’.

א. ‘רעות שמרון’ ניצבות במרכז הפסקה הראשונה (א-ג) ונזכרות במהלכה שלוש פעמים. עמדו על תיאור אופיים של המעשים בפסוק א ועל חומרתם ההולכת וגוברת בפסוקים ב ו-ג. עיינו בפירושו של הרד”ק לפס’ ג: ‘בכל יום ויום משמחים מלכם ברעה שעושים בעושק ובחמס, כי גם ידו עמהם. ובכחשיהם שמכחשים ומשקרים איש בעמיתו משמחים השרים, כי גם הם סומכים את ידיהם’.

ב. בפסוקים ד-ז מתמקד הנביא במלך ובשרים שנזכרו בסוף הפסקה הקודמת, ומתאר את שחיתותם של המנהיגים המביאה להתפוררות הממלכה. במרכז הפסקה עומד דימוי של אופה המסיק את התנור וממתין להחמצת הבצק במשך הלילה לשם אפיה ביום. זהו דימוי לתככנות המאפיינת את אנשי החצר ולהמתנתם לזמן המתאים לביצוע מזימתם. בחנו את דימוי התנור המופיע בפסוקים ד, ו, ז ועמדו על המשמעויות הנוספות העולות מדימוי זה בכל אחד מן הפסוקים. עיינו במקבילות וחשבו כיצד הן מעמיקות את המסר העולה מן הדימוי בהושע: לפסוק ד - שיר השירים ח’,ו (ראו גם את דברי רש”י: ‘כן יצרם בוער בקרבם’) ; לפסוק ו - תיאור החברה מלאת הכזב בירמיהו ט’,ז; לפסוק ז ולזיקה ללשון אכילה - תיאור מלחמת האחים הפנימית בישעיהו ט’,יז-יח.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Avraham and Lot: Continued Commitment

            We read in Parashat Lekh-Lekha of the tensions that arose between Avraham and his nephew, Lot, who had joined him when he relocated in Canaan.  Avraham decided that he and Lot needed to separate, and so he turned to Lot and offered him whichever region in Canaan he wished.  Lot chose to settle in the region of Sedom, in the Jordan River Valley, while Avraham remained in the mountainous central region of Canaan.

            Commenting on Avraham’s formulation of his offer (“If [you choose] the left, then I’ll go to the right” – 13:9), Rashi explains that Avraham here did not merely offer his nephew the choice of where to live, but also made him a guarantee: “Wherever you reside, I will not distance myself from you, and I will be there for you for protection and assistance.”  This comment is likely based on the next chapter, which tells of the battle Avraham waged against four large armies to rescue the city of Sedom, whose population had been taken captive.  Rashi understood that Avraham set out to rescue Lot in fulfillment of the pledge he had made at the time they separated to always be prepared to come to Lot’s assistance when necessary.

            Avraham’s pledge becomes remarkable when we consider the circumstances of their separation.  The feud that erupted between Avraham’s shepherds and Lot’s shepherds must have been particularly tense if Avraham decided the only solution was to move away from one another.  Moreover, Rashi (13:7) explains that the feud revolved around the practice of Lot’s shepherds to allow their herds to graze in private property.  It appears that Lot did not enforce appropriate ethical standards for his herdsmen, thus prompting Avraham to initiate the split.  And, Rashi (13:10) cites the Midrash’s comment attributing Lot’s decision to settle in Sedom to his being attracted to their morally decadent culture.  Despite the fact that Lot had, evidently, sunken to moral and ethical depths, to the point where Avraham found no alternative to separation, Avraham would not abandon him.  He was committed to offering any form of assistance that was needed, at any time.

            Another aspect of this story is noted by Rav Yosef Salant, in his Be’er Yosef, where he raises the question of why Avraham risked his life by waging a battle against four large empires.  He answers, quite simply, that Avraham went to such lengths in order to avoid a chilul Hashem – bringing disgrace upon His faith.  Once Avraham pledged to Lot, “I will not distance myself from you, and I will be there for you for protection and assistance,” he could not ignore Lot’s plight after falling captive with the rest of Sedom.  If Avraham had failed to make an effort to rescue his nephew, he would have been looked upon as a fraud, as having deceived Lot into separating from him by making a commitment he never planned on keeping.  Avraham’s decision thus shows us the extent to which we must go to avoid the perception of dishonesty, and to fulfill every commitment we make to others regardless of the sacrifice or difficulty entailed, so we do not even give the appearance of being deceitful.

Volver al capítulo

ולא זעקו - לי יזעקו

 

"אוי להם כי נדדו ממני
שד להם כי פשעו בי
ואנכי אפדם? והמה דברו עלי כזבים.
ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם
על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי" (ז', יג-יד)

בני ישראל נודדים מה'. על כן - "אוי להם". מהו אותו ה"אוי"? שודדים אותם. כאשר הם נודדים במרחקים, אין להם הגנה, והם נתונים לשליטה של שודדים. ועכשיו, שאוי להם, ושוד להם, יש ביד ה' להצילם. היעשה זאת?

"ואנכי אפדם? והמה דברו עלי כזבים. ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם" (שם)

בני ישראל דברו על ה' כזבים. ובלבם - בלבם אף לא זעקו אלי. הן, הם מייללים על משכבם. בתנומות עלי משכב כל חרדותיו של אדם עולות לתודעתו. והוא חרד, ומתפלל, ומבקש על נפשו. אך הם לא זעקו אלי אף בלבם. את חרדותיהם הם מפיגים בביטחונם ברזרבות הכלכליות שיש להם, בתקווה הגדולה לשפע כלכלי, בהבטחה לדגן ותירוש שיהיו להם בשפע, ועל כן הם יכולים לוותר עלי: "על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי" (ז', יד).

הנבואה ממשיכה בפרק ח'. ושוב זועק הנביא כנגד עמו. אך אז אנו מגיעים לפסוק סתום. וכך אומר הנביא:

"לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל" (ח', ב)

הפרשנות מפרשת את הפסוק בדרך של סרס הכתוב ופרשהו, כאילו אמר: 'לי יזעקו ישראל, אלהי ידענוך'. אבל בפסוק כתוב אחרת. וכיצד אפשר להבין מבנה מורכב זה?

היה זה מאיר ויס, בספר 'המקרא כדמותו', שהסביר את המבנה המסורבל של הפסוק. וכך דבריו:

"מן המושכלות הוא, שסדר המילים וארגונן המיוחדים בשיר הם המבטאים את משמעותו המלאה של השיר, והם העושים את השיר לשיר. יש לנסות אפוא לברר גם את טעמו של סדר מלים מיוחד ומוזר זה. עלינו לשאול, מה גרם לנביא להפריד בין הדבקים, ולנתק אפילו את הנושא מעל נשואו... מה משמעותו של סדר המילים הזה, מהי הכוונה המתבטאת בו.
פסוקנו אומר: "לי יזעקו" (ח', ב), מאחר שלפני כן נאמר "ולא זעקו אלי בלבם" (ז', יד). וכן אומר פסוקנו "אלהי ידענוך" (ח', ב), מאחר ולפני כן נאמר "ואין דעת אלהים בארץ" (ד', א) , "כי אתה הדעת מאסת" (ד', ו).
והשומע את דבר הנביא "לי יזעקו אלהי ידענוך" (ח', ב) - יתמה וישאל: מי הם אפוא אשר יזעקו 'ידענוך'? והנה מתפרקת המתיחות בסוף המשפט, כאשר נגלה הלוט שכיסה עד כה על הנושא הזועק, ובלעג מר מתגלה עתה מי הוא הזועק: ישראל! ומיד, בעוד צלצול השם 'ישראל ' באוזניו, יאמר עליו: "זנח ישראל טוב אויב ירדפו" (שם, ג)"


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

תשובה מלמעלה

"וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (הושע ו', ג)

 

ושמא תאמר: תחלו אתם לרדוף אחר תשובה ותורה ומעשים טובים, ואז כשתבואו ליטהר מסייעין אתכם מן השמים, לזה אנו אומרים: "ויבא כגשם לנו", והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק "תהום אל תהום קורא לקול צנורך" (תהלים מ"ב, ח), כי תהום עליון קורא אל תהום תחתון ואומר: לגיון של מלך אנו קבלונו, ואז אין תהום עליון יורד טפח שאין תחתון עולה כנגדו טפחיים, נמצא כי מלמעלה מתחיל שפע הגשם לבא, ומלמטה אחר כך עולים מים התחתונים, כך אנו מבקשים שלא ישאל שנתחיל אנחנו ואחר כך יסייענו, כי אם שיבא כגשם שתחלה יורד מלמעלה השפע, ואחר כך לעומתו עולה תהום תחתון, כך יערה עלינו רוח ממרום של תשובה ודעת עליון, ואחר כך נמשך אחרי ה' כי אז תדלג כאיל קדושת נפשנו, אל הרוח ממרום שהוא מאיכותה וממקורה, וכל דבר נמשך אחר מקורו, ומה גרם? כראותו בא לעומתו....

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

פוליטיקה מפוחדת גברה על הכל

 

שתי תגובות הפוכות נשמעו (כנראה) בממלכת ישראל לנוכח הקריסה, ומלחמת האחים הנוראה - קריאה לתשובה מתוך החרדה מ'סילוק השכינה' (ה', טו) - "אֵלֵך אָשוּבה אל מְקוֹמי, עד אשר יֶאְשְמוּ (=ירגישו אשמים) ובִקשוּ פָנַי, בַּצַר להם יְשַחֲרֻנְני" -

לְכוּ ונָשוּבה אל ה',
כי הוא טָרָף וְ(הוא) יִרְפָּאֵנוּ,
(הוא) יַךְ וְ(הוא) יַחְבְּשֵנוּ;
יְחַיֵנוּ מִיֹמַיִם (של מכות) -
ביום השלישי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לפניו;
וְנֵדְעה נִרְדְפה לָדַעַת את ה'
כְּשַחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ (=אור בוקר היוצא בביטחון),
וְיָבוֹא כַגֶשֶם לנו,
כְּמַלקוֹש יוֹרֶה ארץ (=כגשם הממלא את קש התבואה, שיורד על שדות שופעים); (ו, א-ג).

אם אמנם נשמעה קריאה כה מופלאה בממלכת ישראל לפני חורבנה, מדוע הנביא דחה אותה? מדוע לא נאחז בה לחזק אותה? מדוע אמר עליה (ו', ד) -

מה אֶעֱשֶׂה לְךָ אפרים?
מה אֶעֲשֶׂה לְךָ יהודה?
וחַסְדְכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר, וכַטַל מַשכּים הּלֵךְ!   

לדעתי, הפוליטיקה המפוחדת בשומרון גברה על הקריאה לתשובה ולפיוס בין יהודה לישראל, ובין גלעד לשומרון, והפכה את אור הבוקר הבטוח לענן בוקר, שלבטח יתפזר בתוך זמן קצר.

ההנהגה בשומרון הגיבה להתקפה הנפשעת מיהודה, בבקשת סיוע מאשור! בכך 'פתחה את הדלת' לתגלת פלאסר להטיל את מרותו ואת סמכותו על הרי ישראל. מעתה הכל יהיה תלוי בפוליטיקה האשורית, ובכוח הצבאי הזר והכובש -

עָשוּק אפרים רְצוּץ משפט...
וַיַרְא אפרים את חָלְיוֹ...
וַיֵלֶך אפרים אל אשור,
וַיִשְלַח אל מלך יָרֵב... (=האויב, שֶיַכֶּה בו; ה', יא-יג);

האחים החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, נהגו בצורה דומה (כמאה שנים אחרי 'חנוכה'), כאשר התייצבו להכרעה ביניהם לפני פומפיוס*, וזה כבש את ירושלים והפך אותה לחלק מהאימפריה הרומית.

---------------------------------------------------------

*קדמוניות היהודים ספר 14 (ירושלים תשל"ג), עמ' 122-120.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נסיונות תשובה כושלים

 

פרק ה' פותח, בדומה לפרק ד', בקריאה לשמוע האשמה חריפה, אולם ההאשמה אינה מוטחת בפני העם אלא בפני ההנהגה בלבד – הכוהנים, השרים ו'בית המלך'. הושע מגנה את המנהיגים הרוחניים והפוליטיים על שחיתותם המוסרית והזנות הפולחנית שהשרישו בעם (א-ז), ועל חטאיהם בתחום המדיני הקשורים ביחסיהם עם אשור (ה',ח-ו'). שני הפרקים מתארים ניסיונות כושלים של יהודה וישראל לשוב אל ה', ולפיכך, הפעלים לך/שוב חוזרים רבות בפרקים אלו.

א. בפרק ה', ו-ז נזכר ניסיון ראשון של העם לחזור אל ה', ניסיון שנידון לכישלון משתי סיבות. מהי הסיבה המפורשת? מהי הסיבה הרמוזה? השוו לאמור להלן ו',ו.

ב. בפסוקים יב ו-יד בפרק ה' מתוארים עונשיו של העם מידי ה'. עמדו על ההתפתחות בין שני העונשים וחשבו מהי טעותו המרה של העם בתגובתו למכה הראשונה (ה', יג) המביאה עליו את המכה הבאה. בחנו את הרקע לתוכחה זו במל"ב ט"ו,יט-כ; ט"ז,ז.

ג. כנגד הליכתו של העם אל אשור (ה', יג), הולך ה' ושב אל מקומו (שם, טו). בעקבות הסתר הפנים מבין העם את טעותו ומתחרט עליה (ו', א-ג).

1. עיינו בדברי התשובה של העם ובחנו את דברי החרטה שבהם. השוו לה',ד ו-יג-יד.

2. גם ניסיון התשובה הזה נדחה בידי ה' (ו', ד-יא). עמדו על ההקבלה בין הדימוי הכלול בדברי העם (שם, ג) לדימוי בדברי ה' (שם, ד). מה מבטא כל אחד מן הדימויים, ומהי הביקורת על ניסיון התשובה של העם? התייחסו גם לשימוש ב'חסד' בדברי ה'.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

שני שלבים של התשובה

Volver al capítulo

רוצחים מהגלעד ומשכם

Volver al capítulo

שלב הגרורות

 

תיאור מפורט של החברה הישראלית בימי השפע וההצלחה של ימי ירבעם בן יואש, משלים את התיאורים הנוקבים של עמוס. כשם שפרק ב' (הנבואה הקדומה) מסביר את המחזה של פרק א' ("אשת הזנונים" וילדיה), כך פרק ד' מסביר את המחזה של פרק ג', האישה השנייה, "אֲהֻבַת רֵעַ (=ממלכת ישראל שה' אהב אותה) וּמְנָאָפֶת" (=והיא בוגדת).

"...כי ריב לה' עם יושבֵי הארץ,
כי אין אמת ואין חסד, ואין דַעַת א-להים בארץ;
אָלֹה וְכַחֵש, ורָצֹחַ וגָנֹב ונָאֹף פָּרָצוּ,
ודָמים בדָמים נָגָעוּ...
ועַמְךָ כִּמְריבֵי כֹהן (=אכן עושים מריבה עם כהן)*
כְּרֻבָּם (=ככל שהם רבים וחזקים), כן חטאו לי"... (ד', א-ז);

כאשר היה 'גידול ממאיר' ממוקד בשומרון, בדמותה של איזבל, ואחרי הכישלון של אליהו הנביא לשכנע את אחאב לשלוח אותה בחזרה לצידון, בא מרד יֵהוא והשמיד את בית אחאב כולו עם פולחן הבעל, וכרת את 'הגידול'.

בימי ירבעם בן יואש, כבר התפשטו 'הגרורות' לכל מקום:
"והיה כָעָם כַּכֹּהן...
זְנוּת ויין ותירוש יִקַח לֵב...
כי רוח זְנוּנים הִתְעה...
על כן תִזְנֶינה בנותיכם, וכַלוֹתֵיכם תְנָאַפנה...
ועָם לא יָבין יִלָבֵט" (=לא יֵדַע מה לעשות)** (ד', ט-יד);

בפרקים האלה לא נזכר השם 'אשור' (כמו בעמוס, ובישעיהו א-ו) – רק אחרי ימי ירבעם הופיעו צבאות אשור בכל האזור, ובפרקים הבאים (ה'-ו') נקרא עליהם (כמו בישעיהו מפרק ז').

הפרק מסתיים בשיר קינה (ד', יז-יט).

___________________________

* האות "כ"ף (במילה) כִּמְריבֵי, לאַמֵת הדבר" (רד"ק), וראו בספרו של א"מ יחיאל בן-נון ז"ל, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, מעמ' 287; התיאור רומז למריבה עם אהרן הכהן, ממנה יצא העגל (שמות ל"ב, א-ו).
** כך פירשו ראב"ע ורד"ק לפי הערבית.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.