נחמה מיוחדת

כמה טוֹבה ומרחיבת לב היא הנחמה. מצד אחד תמיד היא באה מתוך מצב של מצוקה, שאחרת אין לכאורה מקום לנחמה. מצד שני ללא הנחמה מי יכול בכלל להתקיים בעולמנו.

ישעיהו מגבש בפרקים אלה דגם נחמה בעל סגולה נוספת. אין מדובר כאן רק בחיזוק הלב לקראת הגאולה, אלא בהעמדת הנחמה בפני עצמה כמצב אנושי רצוי. זאת אומרת שהנחמה אינה מופיעה רק (וגם זה כמובן הרבה מאוד) כמרפא למשבר, אלא כעידן הנכון כשלעצמו. "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" (ד). לגבי הקב"ה אין הגבלה על-פי תקופות ודורות, אלא הבטתוֹ בעולמו היא נצחית. מתוך הסתכלות זאת, ימות הנחמה קבועים מלכתחילה כראויים וצפויים להגיע.

"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי. אשר החזקתיךָ מקצות הארץ ומאציליה קראתיך, ואמר לךָ עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך" (ט). זכות גדולה היא להקרא "אוהבי" ולה זוכה כמובן אברהם אבינו. ייתכן מאוד שאף בתחילת פרקנו (כמו דעת חלק מהפרשנים) מתכוון הנביא לאברהם: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו" (ב). לפי דעה זאת, אברהם אבינו הוא זה שהכריז על ערך הצדק בעולם ונאבק להצלחתו. נדמה שבכך מחבר הנביא ישעיהו את המהלך ההיסטורי העברי הגדול, החל מאברהם ועד לאחרית הימים.

התחושה שהגאולה והנחמה מיוסדוֹת בעולם מלכתחילה מתחזקת בפסוק הבא: "הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם, אף תיטיבו ותרעו ונשתעה ונרא יחדו" (כג): המעבר בין העבר לעתיד, הימצאותם המסוימת זה בזה, הם מפלאי היצירה והבריאה. הנחמה אפוא "רשומה" בעולם עוד מתחילת דרכו.  

באדיבות אתר 929