ריכוז הפולחן

פרק י"ז חותֵם את תחילת העבודה במשכן – אסור להקריב שום קרבן בחוץ, וגם כל שחיטה של בקר וצאן במחנה, או "מחוץ למחנה" (ג) תהיה רק לשם קרבן לה' "והביאום לה' אל פתח אוהל מועד" (ה). שחיטת חולין נשארה רק ל"ציד חיה או עוף אשר יאכל" (יג), ובמקום זריקת הדם על המזבח, יחזור הדם אל האדמה ויכוסה בעפר – כי דם הנפש חוזר תמיד אל הבורא, יוצר כל חי.

אידאל זה של 'ריכוז פולחן מונותאיסטי' התאפשר במדבר בזכות המחנה של עם שלם מסביב למשכן.

בארץ, זה יהיה בלתי אפשרי בגלל ריחוק 'המקום אשר יבחר ה' בו', ועם הפער העצום בין האידאל ובין המציאות יתמודד ספר דברים (י"ב, ח-יב; טו-טז; כ-כח).

אולם יש סיבה נוספת ל'ריכוז פולחן' קיצוני כל כך בספר ויקרא, והיא מניעה מוחלטת של הזביחה "לַשׂעירִם אשר הם זֹנים אחריהם" (ז) – לכאורה מדובר ב'דמונים', אבל הקשר עם הפרק הקודם מוכיח אחרת (כפי שרמז ראב"ע בסוד, טז, ח) – השעיר לעזאזל נושא עליו "אל ארץ גזֵרה" (ט"ז, כב) את הפשעים והזדונות של עם ישראל, שאסור לכפר עליהם בקרבנות זבחים, רק בצום, וידוי ושילוח.

בדברי הנביאים אנו מוצאים אחרי מאות שנים סימנים ברורים למאבק כביר זה נגד קרבנות וזבחים לכפרת פשעים (עמוס ה', כה; ישעיהו א', יא; ירמיהו ז, ט-יא; ועוד) – הזבחים "על פני השדה" (ה) ייצגו שיטה שלמה של כפרת פשעים בזבח. על זאת לא יכלו לסלוח נביאי אמונת הייחוד המוסרית, לא בימי משה, ולא בימי בית ראשון.

באדיבות אתר 929