יעקב וישראל

יעקב וישראל

אחרי שבני יעקב שבים אליו ומספרים לו כי יוסף חי במצרים, ואחרי שרוחו של יעקב חיה - מחליפה לפתע התורה את שמו של יעקב ל"ישראל": "ויאמר ישראל, רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". מכאן ואילך, ממשיכה התורה בפסוקים הקרובים להשתמש בשם "ישראל" דווקא: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע... ויאמר א-לוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר - יעקב יעקב".

מדוע משתמשת לפתע התורה בשם הפחות-שכיח - "ישראל"?

נראה, שיעקב מכונה בשם "ישראל" רק כשמיטתו שלמה - כאשר יש לו שנים-עשר בנים, מהם ייצאו שנים-עשר שבטים שיבנו את בית ישראל. כל עוד יוסף חסר - אין מיטתו של יעקב שלמה, אין בסיס לעם בני ישראל שיצא מבניו ואי אפשר לכנות אותו בשם "ישראל". כשם שאי-אפשר שיחסר חודש מחודשי השנה, כך אי-אפשר שיחסר שבט משבטי ישראל.

ואכן, יעקב נתכנה לראשונה בשם "ישראל" ע"י המלאך בתחילת פרשת וישלח, בין הולדת יוסף לבין הולדת בנימין; אך רק לאחר שנולד בנימין נשלמו שבטי ישראל, ורק אז התגלה הקב"ה אל יעקב וכינה אותו בשם "ישראל". השם "ישראל" שוב אינו מופיע מרגע שיוסף נעלם והתמוטט היסוד של אחדות ישראל, ושם זה חוזר ומופיע במקובץ בפרשתנו, כאשר יעקב-ישראל שמע שבנו יוסף עודנו חי.

ואמנם, בפרשות האחרונות מכונה יעקב בשם "ישראל" רק כשנוצר קשר סמוי בינו לבין יוסף, המרמז על הסיכוי לאיחוד המשפחה מחדש. כך בפרשת מקץ - "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים", כאשר הם יורדים למצרים ועומדים לפגוש לראשונה (אם כי בלא-ידיעתם) את יוסף. כך בדברי יעקב לבניו: "ויאמר ישראל - למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח... ויאמר יהודה אל ישראל אביו שילחה הנער איתי ונקומה ונלכה... ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו" - כאשר יעקב משתכנע להוריד את בנימין עם אחיו למצרים, וכך ממשיך את יישום התוכנית האלוקית לפגישתו יעקב עם יוסף. וכך מייד אחרי שיוסף מתגלה אל אחיו: "ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה". בכל הפסוקים האלו, השבר שנפער במשפחתו של יעקב אמנם עדיין פעור, אך כבר מנצנץ הסיכוי לפגישה המחודשת שעתידה להתרחש.

במילים אחרות: השם "ישראל" מופיע בכל פעם שנוצר קשר - ולו סמוי - בין יעקב לבין יוסף, ובפרט כאשר מתברר שיוסף עודנו חי. מרגע זה, יעקב אינו יורד למצרים לבדו אלא כישראל - אביהם של בני ישראל, האמורים לרדת למצרים בגזירת הקב"ה עוד מברית בין הבתרים.