סל מצות, סל תלאות

'מילואים' בפינו כיום הוא שירות צבאי של מילוי השורות לפי הצורך, בעת חירום, ולקראת מלחמה. "הַמִלֻאים" בלשון המקרא הם 'מילוי ידיים', הכשרה וכניסה לתפקיד חשוב, דומה יותר לטירונות או לקורס פיקוד מאשר ל'מילואים' בלשוננו.

"אֵיל הַמִלֻאים" (לא-לג), הקרבן הנאכל בשבעת הימים אשר בהם "תְמַלֵא ידם" (לה), בא עם סל מצות, שלושה סוגי מצות (ב; כג) – חלות מצות (כמו מצת יד רכה), רקיקי מצות (כמו המצות הקשות), ומצות "לחם שמן", מסולת חלוטה ברותחים וכפולה בשמן (כמו פחזניות), אך בלי לחם חמץ.

לשם השוואה, גם בקרבן תודה יש סל מצות עם שלושת סוגי המצה האלה, אך כנגדן "על חַלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זֶבַח תודת שלמיו" (ויקרא ז', יג).

מדוע?

המצות מבטאות יציאה לדרך ארוכה – אם הן "בְּלוּלֹת בשמן" (ב), זה מעיד על דרך ארוכה וטובה, ואילו מצות "לחם עֹני", שיש בהן מלח, ואין בהן טיפת שמן, מעידות על דרך תלאות.

החמץ מבטא את סוף הדרך, את האושר והעושר בהשגת המטרה, ולכן הוא חייב להופיע בקרבן תודה. אבל הכוהנים נכנסים לדרך ארוכה ומחייבת, ולעולם לא יוכלו להביט לאחור בסיפוק ולומר 'תודה' – מילוי ידי הכוהנים מחייב סל מצות, בלי חמץ.

בפסח ובחג המצות יצאנו לדרך תלאות ארוכה, ואנו אוכלים מצות עד היום – אבל בחג השבועות חייבה התורה להביא את "לחם הַבִּכֻּרים" (ויקרא כ"ג, יז-כ) דווקא חמץ, כי הביכורים מלחם הארץ על פי התורה, זו המטרה של דרך התלאות.

באדיבות אתר 929