יוסף, מה עם טלפון לאבא?

בחלום האלומות של יוסף (ל"ז, ז), לא נזכר מִספָּר, והנה, לאחר שנים רבות, ראה יוסף את עשרת אחיו משתחווים לו כדי לקבל 'אלומות' של בָּר מ'השדה' של יוסף במצרים. יוסף נזכר בחלומות, וראה איך הראשון מתקיים לנגד עיניו.

הוא החליט להתנכר והעליל עליהם עלילת ריגול – מבחן היחלצות יהיה בהבאת אחיו הקטן, היחיד שאותו באמת רצה. אחרי שלושה ימי מעצר יוסף התרכך והשאיר במעצר רק את שמעון – מזה הסיק רש"י (מ"ב, כד), ששמעון הוא שרצה להרוג את יוסף, והוא שהשליכו לבור.

אז שמע יוסף את האחים מתחרטים ביניהם – "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כא).

יוסף הסתובב ובכה, אך דבק בהחלטתו – להביא אליו את בנימין אחיו, ולהשאירו אצלו.

הרמב"ן, אחרי שעלה ארצה וראה את המרחק בין מצרים לחברון (כשישה ימי רכיבה), שאל את השאלה הגדולה: מדוע לא שלח יוסף שליח אל אביו, כשעלה לגדולה?

לדעתי, יוסף הוא ששאל שאלה זו במשך 13 שנה – מדוע אביו ואחיו אינם מחפשים אחריו. הוא לא ידע דבר על כתונת טבולה בדם, ועל אביו שמתאבל עליו, וחושב (בטעות) שנטרף.     

מה שחשב יוסף (בטעות) הוא ביטא בשם בכורו –

"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נַשַּני א-להים את כל עמלי, ואת כל בית אבי" (מ"א, נא);

לא שאביו היה שותף למזימת האחים, חלילה, אלא שא-להים ציווה על נשייתו (=הרחקתו לעולם) מבית אביו (כמו שקרה לישמעאל ולעשו), אולי בגלל גאוות חלומותיו ובגלל השנאה והפירוד שיצר.

לקריאת המאמר המלא של הרב יואל בן נון בנושא זה

לקריאת מאמר תגובה של הרב יעקב מדן

באדיבות אתר 929