מדוע נלקח מנשה בשבי אשור, ומה למד מכך? מדוע תשובתו של מנשה נזכרת רק בדברי יהמים ולא במלכים או ירמיהו?
הסנגוריה היחידה שאני יכול ללמד על מנשה היא, שהוא עלה למלוכה בגיל 12, ולפיכך, חבורת שרים ויועצים בלתי ידועים, היא האחראית להיפוך המגמה של חזקיהו, ולחזרה למדיניות אחז; לפי השקפת עולמם, 'האלילות מושלת בעולם, באימפריה האשורית, ולכן היא תמשול גם בירושלִַם!'. הטראומה של מרד חזקיהו בסנחריב, עם לכיש וערי יהודה נופלות, והמוני יהודים שבויים וגולים, היא שהחזירה לשלטון בירושלִַם את 'המתיוונים' של ימי בית ראשון, שרצו להשתלב בתרבות העולמית, ובסדר העולמי.
חבורת מנשה ראתה בנביאים, שיצאו נגד תועבות האלילות, סכנה לשלטונם, וסכנה לירושלִַם, כי מלכים כמו חזקיהו תמיד יתחילו בטיהור המקדש, וסביר שימשיכו במרד נגד האימפריה, דווקא בגלל ביטחונם המוחלט בה', בורא העולם ומנהיגו, השוכן בירושלִַם.
לכן, נרדפו הנביאים בימי מנשה והוצאו להורג בתואנות שונות ומשונות, בשפיכת "דם נקי... הרבה מאד, עד אשר מִלֵא את ירושלִַם פֶּה לָפֶה" (מלכים ב כא, טז), ולפי מסורת חז"ל (יבמות מט ע"ב) - "מנשה הרג את ישעיה" - כמתואר בבהירות מזעזעת בפרקי "עבד ה'"[1], והנה דווקא רדיפה זו לא נזכרת כלל ב'דברי-הימים', ורק התועבה האלילית מתוארת בביטויים חריפים מאד!
מדוע?
תועבה אלילית אפשר לסלק כמו שאפשר להכניס, וכך, יכול היה מנשה לחזור בתשובה! אבל "דם נקי" של נביאים ותלמידי נביאים, 'מתנגדי משטר', אי אפשר להחזיר לחיים, ואין עליו כפרה - "וגם דם הנקי אשר שפך, וַיְמַלֵא את ירושלִַם דם נקי, ולא אָבה ה' לִסלֹח"; ירושלִַם תחרב כמו שומרון (מלכים ב כד, ד; כא, יב-יד) - "בגלל מנשה בן יחזקיהו על אשר עשה בירושלִַם" (ירמיהו טו, ד).
תשובת מנשה אין לה זכר בספרי מלכים וירמיהו, בגלל 'הדם הנקי'!
תשובת מנשה אפשרית ב'דברי-הימים', כי לא נזכר כלל 'הדם הנקי'!
אבל מה הביא את מנשה לחזור לאמונת אביו?
האשורים לא באמת בטחו במנשה, ולא סמכו על נאמנותו; כנראה חשבו את כל המפגן האלילי שלו ל'הצגה'. ברגע מסוים, אולי בעת כישלון אשורי במלחמות מול צור, או מצרים[2], הם חשדו במנשה בן חזקיהו, וכדי למנוע מרד נוסף הם לכדו "את מנשה בחֹחים (=קוצי ברזל), וַיַאַסרֻהוּ בַּנְחֻשְתַיִם, וַיוֹליכֻהוּ בבלה - וּכְהָצֵר לו, חִלה את פני ה' א-להיו, וַיִכָּנַע מאד..." (לג, יא-יג).
כל מאמציה של חבורת מנשה להשתלב בתרבות האלילית השלטת, ולזכות ביחס של נאמנות הדדית, קרסו והתנפצו ברגע בו חשדו האשורים במנשה, והוא נכבל בחוטי ברזל קוצניים, שפצעו בבשרו - זה היה רגע ההתפקחות והכניעה לה' - כמו יהודים שהמירו דתם כדי לשאת חן בעיני שליטי הכנסיה, ואחר כך נחשדו והועלו על המוקד!
החשד במנשה (כפי הנראה) לא נראה חמור כל כך בבירת אשור, והוא הוחזר למלכותו, אבל את הלקח כבר ספג על בשרו הפצוע, ואז הבין (סוף סוף) את צדקת דרכם של הנביאים, כי האשורים באמת לא אכפת להם כלל למי סוגדים היהודים, ורק המס והכניעה הוואסאלית לשלטונם חשובים להם - אפילו אם יבנו בירושלִַם חומות חדשות "מַעֲרָבה לגיחון בַּנַחַל" (לג, יד), ויחזקו אותה מאד, האשורים לא יתערבו, ובוודאי לא אם יטהרו את בית ה' ואת העיר. זהו הגיון הסיפור הנראה כה מוזר.
אבל, אם מסורת זו נכונה, ומנשה חזר לדרך אביו ואף טיהר את בית ה' מ'סמל' "האֲשֵרה" (מלכים ב כא, ז; לג, טו), איך חזר הכל ונטמא שוב עד לטיהור הגדול של יאשיהו?
התשובה הכתובה היא, אָמוֹן - "ולא נכנע מלפני ה' כהִכָּנַע מנשה אביו, כי הוא אָמוֹן הִרבָּה אַשמה" (לג, כג), ולא רק בשנתיים בהן ישב (רשמית) על כסא אביו, כי ברגע בו לכדו "שרי הצבא אשר למלך אשור" (לג, יא) את מנשה, כבר נטל אָמוֹן (בגיל 22) את מפתחות השלטון לשנים רבות; רוב חבורת מנשה תמכו בו, והמשיכו את 'דרך מנשה-אָמוֹן' בכל התחומים - לדעתי, אפילו הטיהור של מנשה סוּכַּל עוד בחייו על ידי חבורת אָמוֹן, וזו משמעות הכתוב, שאָמוֹן לא נכנע כאביו, והחזיר את הפסילים.
בצדק גמור, התעלמו הנביאים - במיוחד ירמיהו - מתשובת מנשה!
-------------------------------------------
[1] ראו בטורים שכתבתי על ישעיהו נג, נז ונט.
[2] בשנת 7 לאֵסַרחַדוֹן (674 לפנה"ס; לפי כרוניקה בבלית), "צבא אשור הוכה במצרים"