בניגוד למקובל בעמים, המקרא מתנגד לנטילת ביזה על ידי הלוחמים. מאברהם אבינו דרך יהושע, שאול ודוד, ועד מגילת אסתר

 

פרק הצדעה ללויים הפשוטים, אלה שהמשיכו את תפקידי הלויים העתיקים, הסַבָּלים נושאי המשכן, מפרקיו ומקימיו, התחלקו עתה לקבוצות. הקבוצה הראשונה - "שֹעֲרים" (כו, א), כלומר, לשומרי הכניסות, השערים והמעברים. גם הם במשמרות, ב-24 מקומות שמירה קבועים[1], שגם הם נקבעו לפי "גורלות" (כו, יג), וביניהם "עֹבֵד אֱדֹם", שהתפרסם כשומר הארון לפני הגיעו לעיר דוד (לעיל יג, יג-יד), ושמונת בניו "כי בֵרְכוֹ א-להים" (כו, ד-ה).

הקבוצה השנייה היא קבוצת השומרים והנגידים (=פקידים בכירים) שהיו ממונים "על אוצרות בית הא-להים (=לעבודת הקרבנות), ולאוצרות הקדשים" (=ההקדשים משלל המלחמות; כו, כ), "אשר הקדיש דויד המלך, וראשי האבות לשרי האלפים והמאות ושרי הצבא (=המפקדים בכללם), מן המלחמות ומן השלל הקדישו לחזק לבית ה'; וכל הַהִקדיש שמואל הרֹאֶה, ושאול בן קיש, ואבנר בן נר, ויואב בן צרויה ..." (כו, כו-כח). כאן בא לידי ביטוי אחד המאפיינים המובהקים של 'מוּסר המלחמה' המקראי –

לא ראוי בצבא ישראל לקחת שלל ולָבוֹז בַּז![2]

השלל ראוי שיוחזר לבעליו (בראשית יד, כב-כג), או יוחרם ויוקדש לה' (ביריחו, יהושע ו, כד; ז, א),או יושמד כליל (בעמלק, שמואל א טו), או יחולק לפי כללים ברורים (במדיין, במדבר לא) בין הלוחמים, לבין העורף, או לבין "היֹשֵב על הכלים" (=חיילים שאינם לוחמים; שמואל א ל, כד).

מאברהם אבינו, שנתן ללוחמים שהלכו אתו להצלת לוט את חלקם הראוי לפי הכללים שהיו מקובלים, אך סירב לקחת לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית י"ד, כג), דרך יהושע, שאול ודוד, ועד מגילת אסתר שבה חותמת מזימת ההשמדה של המן את היהודים במילים "ושללם לָבוֹז"(אסתר ג, יג), ואילו במלחמת המגן שהותרה ליהודים ליום וליומיים, נחתם התיאור במילים "ובַבִּזָה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י,טו-טז).

יתר על כן, בשירות הניצחון העתיקות בולט מאוד מקום השלל כשיא הגאווה של המנצחים, ואילו בשירת הים (שמות טו, ט-י), ובשירת דבורה (שופטים ה, כח-ל), בא במקום גאוות השלל של המנצחים, תיאור תאוות השלל של האויב המובס, שנכזבה!

"ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שמות טו, ג), ולכן השלל באמת שייך לו – ברשימות שלל המלחמות שהוקדשו "לחזק לבית ה'", יש רצף יוצא דופן מ"שמואל הרֹאֶה, ושאול בן קיש, ואבנר בן נר, ויואב בן צרויה" (כ"ו, כח), ועד דויד, כאילו נעלמו כל המחלוקות וכל השסעים אל מול שלל המלחמות, שראוי להקדישו לה'.

*

הקבוצה האחרונה בתפקידי הלוויים היו הממונים "על ישראל לשטרים ולשפטים" משני עברי הירדן (כו, כט-לא), "לכל דְבַר הא-להים וּדְבַר המלך"; אולם קבוצה חשובה מאוד חסרה בפרקנו(כו), אך נזכרה כבר יחד עם הלוויים השומרים בשערים (לעיל פרק ט, יז-כז), והם הממונים "על כלי העבודה ... ועל כל כלי הקֹדש, ועל הסֹלת והיין והשמן, והלבונה והבשמים" (ט', כז-כח) – מסתבר מאוד, שגם כאן אנו פוגשים את שיטתו של כותב 'דברי-הימים' ליצור מסגרת ספרותית, שבה הפתיחה והסגירה מתחברות – הסיום של רשימות היחס של הלוויים (בפרק ט') מתחבר ומתקשר לסיום הארגון מחדש (בפרק כ"ו) של תפקידי הלוויים בבית ה'!

--------------------------------------------------

[1] כ"ו, יז – 6 למזרח, 4 לצפון ו-4 לדרום, 4 "לבית האֲסֻפּים" (=כנראה, האוצרות שנאספו), 4 "לַמסִלה" ו-2 "לַפַּרבָּר" במערב (=כנראה, מבנה שסימן את גבול הקדושה; זבחים נה ע"ב); חז"ל במשנה (תמיד א', א; מידות א', א) מסרו על 3 מקומות ששמרו כהנים, ו-21 ללוויים; ואולי (כפי שפירש המלבי"ם) ב-3 המקומות החשובים שמרו גם כהנים וגם לוויים.

[2] ראו מאמרי 'שלל מלחמה בישראל', ומאמרי 'משא אגג – מלחמת שאול בעמלק', באתר שלי.

באדיבות אתר 929