בעוד שבספר שמואל שלמה בונה לבדו את המקדש, בדברי הימים דוד פועל במלוא המרץ כדי להכין את התשתית לבניית הבית
מפרק זה ואילך אנו מתנתקים כליל מההקבלות לספר הנביאים שמואל-נתן-גד (ובסדר ההיסטורי, שמואל-גד-נתן), ואנו ממשיכים עם כותב 'דברי-הימים', מתוך ספרים קדומים שאינם ידועים לנו, כנראה מתוך ספרי המקדש. איננו יכולים לדעת בדיוק מה ואיך העתיק, מה השמיט, והיכן שילב את פירושיו, אולם מתוך מה שכבר ראינו בפרקים שבהם ההקבלה גלויה לפנינו, אנו יכולים להניח בהסתברות גבוהה, שהכותב לא המציא מדעתו, ולא שחזר מסברותיו ומהשקפת עולמו, אלא העתיק בקפדנות, השמיט, ערך, ופה ושם גם פירש.
מי הכין ומי בנה את הבית לה'? בספרי שמואל ומלכים נראה כי רק שלמה לבדו!
דוד קיבל בנבואת נתן (שמואל-ב ז; גם בדברי-הימים-א יז), שבנו אשר ישב על כסאו "הוא יבנה בית לשמי", ודוד עצמו שמח על כך מאד, והודה לה' בהתרגשות על הבטחת כסאו "עד-עולם" – אבל אין שם אפילו רמז לכך, שדוד המלך הכין את בניית הבית לה'!
יתר על כן, בנבואת נתן לא נזכר כלל שמו של שלמה, ונראה ברור, שעוד לא עמד כלל על הפרק – מדובר רק על 'בן', שישב על 'כסא אביו', וממילא גם ההסבר על הדם ועל המלחמות, אשר כרוך בשם 'שלמה', איש השלום, לא יכול לעלות שם.
ב"דברי נתן הנביא" (שמואל-ב ז' עד כ' + מלכים-א א' וב') מתוארים חיי דוד בסופם בתיאורי ייסורים ועונשים מזעזעים, ממות הילד, דרך רצח אמנון ומרד אבשלום ותוצאותיו, ועד המלכת "אדֹניהו בן חגית" על ידי עצמו. "והמלך דוד זקן בא בַימים, וַיְכַסֻהוּ בַּבגדים ולא יֵחַם לו" (מלכים-א א', א-ד) – מתוך חוסר האונים העצוב הזה, עם "אבישַׁג השׁוּנַמית", שבאה לחמם אותו בתור "סֹכֶנֶת", שוב הפתיע דוד בהכרעה דרמטית, שהראתה מי קובע את ההיסטוריה, ומי רק מַשלֶה את עצמו.
אבל ב'דברי-הימים' כל זה איננו!
"ודויד זקן ושָׂבַע ימים, וַיַמלֵך את שלמה בנו על ישראל" (כג, א).
מנבואות נתן הובאה רק הראשונה (פרק יז), ומכל הכישלונות מובא רק החטא של המפקד (פרק כא), שכפרתו חשפה את מקום המזבח!
מכאן ואילך, דויד הזקן מלא מרץ, וכולו הכנות לבניין הבית מכל צד, מהכנת החומרים הדרושים בכמויות עצומות, ארגון הלויים והכהנים (פרקים כג עד כו), עד להכנת התוכניות (פרק כח) – שלמה הוא יורש העֶצֶר בלי כל ספק או ערעור, ושמו מהווה בסיס לדרשה הנבואית המפורסמת של דויד אביו בדבריו לשלמה –
אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' א-להי!
ויהי עָלַי דְבַר ה' לֵאמֹר:
דם לָרֹב שָפַכתָ ומלחמות גדֹלות עשית –
לא תבנה בית לשמי!
כי דמים רבים שָפַכתָ ארצה לְפָנָי!
הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה,
וַהֲניחוֹתי לו מכל אויביו מסביב,
כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו –
הוא יבנה בית לשמי!
רק בהמשך (כב, י) מובאת ההבטחה מנבואת נתן.
עצם הרעיון שבית ה' הקבוע יש לו מקום רק אחרי שיגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך" (דברים יב, ט), ידוע מן התורה, אבל הקישור שלו למשמעות השם 'שלמה', והאמירה המפורשת, שאין מקום לבית מקדש בתקופת המלחמות, אפילו הן הכרחיות ו'צודקות', מופיע כאן לראשונה.
רק בתום המלחמות, שבהן הוציאו את "כלי קֹדֶש הא-להים" לשדות הקרב כדי לשאול בשם ה', אפשר יהיה "להביא את ארון ברית ה' וכלי קֹדֶש הא-להים, לבית הנבנה לשם ה'" (כב, יט), כמקום הקבוע למנוחתו, לעולמים.