עיון בפרקנו מגלה שספר דברי הימים העדיף לפרוש את הסיפור במבנה ספרותי מפואר, במקום לכתוב לפי הסדר הכרונולוגי
שלושת הפסוקים הראשונים בפרקנו שייכים לפרק הקודם, לסיום המלחמה על רַבַּת בני עמון.
חמשת הפסוקים שנותרו המתארים סיפורי גבורה שונים, מופיעים בספר שמואל ב (כ"א, יח-כא)והועתקו הנה, לכאורה, מחוץ לכל הקשר הגיוני; הם היו צריכים להופיע אחרי פרק י"א עם סיפורי "הגִבורים" במלחמות הראשונות של דוד מול פלשתים, עוד בימי שאול. גם המילים "ויהי אחרי כן"(כ, ד) מוזרות מאד בהקשרן, ואינן אלא העתקה מהספר הקדום, ככתוב בשמואל(-ב כא, יח), מיד אחרי הסיפור על ה"מים מבור בית לחם אשר בשער" (דברי-הימים א י"א, טו-יט).
ואולם, כותב 'דברי-הימים' הכיר לא רק את ספר שמואל, אלא גם את שלושת מרכיביו, ספרי הנביאים, שמואל, נתן וגד, כפי שהוא מגדיר אותם בסיכום לימי דוד (כט, כט) –
ודברי דויד המלך הראשֹנים והאחרֹנים
הִנָם כתובים על דברי שמואל הרֹאֶה,
ועל דברי נתן הנביא,
ועל דברי גד החֹזֶה;
אכן זהו בדיוק הסדר בספר שמואל (שבידינו), כי פרקי נתן מופיעים בשמואל ב, מפרק ז עד פרק כ ברצף סיפורי, בעוד "גד הנביא חֹזה דוד" מופיע בספר שמואל בפרשת המפקד (בפרק האחרון; כד, יא-יט). והנה צריך להיות ברור, שהסיפור על "גֹרן אֲרַוְנָה =אָרְנָן" עוד קשור עם "היבוסי" (כא, טו), ובוודאי קדם לנבואת נתן על בניית הבית לה'!
יתר על כן, "גד הנביא" (שמואל-א כ"ב, ה) גם נזכר בפירוש כמלווה את דוד בנדודיו מפני שאול, ולכן ברור, שהסדר ההיסטורי הוא: שמואל – גד – נתן!
אם נתבונן בפרקים האחרונים של ספר שמואל (-ב, כא עד כד), נגלה שכולם קדומים לנבואות נתן, ולפיכך, גם רשימות הגִבורים, שהתגבשו בתקופת המלחמות עם פלשתים, הם מ"דברי גד החֹזה", שליווה את דוד בנדודיו.
הקושי הגדול בכל זה הוא – מדוע הציב כותב 'דברי-הימים' את סיפור המפקד, עם כמה מפרשיות המלחמות בפלשת, אחרי נבואת נתן, ואחרי הכיבושים העצומים בעבר הירדן?
כבר ראינו לעיל (בפרקים יא ויב), שכותב 'דברי-הימים' חוזר (במפורש) לאחור, לימי המלחמות עם הפלשתים, ולימי דוד בצקלג, כדי לתאר במסכת אחת את תמיכת כל שבטי ישראל בהמלכתו.
מכאן המסקנה, שגם בפרקים אלו (כ וכא) לא מדובר בסדר זמנים היסטורי, אלא בתבנית ספרותית ידועה, כיאסטית, החוזרת לראש[1] –
נבואת נתן על בניית הבית לה' (פרק יז), ונבואת גד על הקדשת המקום לבניית המזבח (כא, טו-ל), הן נבואות מקבילות הקשורות שתיהן בבניין בית ה', ובין שתיהן הוצבו פרקי המלחמות (יח עד כ), שבסופן חזרה למלחמות הקדומות.
*
מרתק לראות איך השמיט כותב 'דברי-הימים' את הפסקה שבה דוד עצמו כמעט הוכה על ידי "יִשְבִּי... אשר בִּילִידֵי הרָפָה" (שמואל-ב כ"א, טו-יז), ואיך "נשבעו אנשי דוד לו לאמֹר: לא תֵצֵא עוד אִתנו למלחמה, ולא תכבה את נֵר ישראל" – יחד עם הטראומה של נפילת שאול ובניו בגלבוע, זה מסביר מדוע נשאר דוד בירושלִַם, בעוד יואב ולוחמיו נלחמים על "רַבָּה", וזהו פתח לנפילה הגדולה בפרשת בת שבע. אבל בדיוק אלה הם הדברים שכותב 'דברי-הימים' השמיט; לכן גם היה חייב להשמיט את המספר של "ארבעת אלה יֻלְדוּ להָרָפָה בְּגַת" (שמואל-ב כ"א, כב), כי הוא השאיר רק שלושה!
וכמובן, "גָלְיָת הגִתי", שהיכה "אלחנן" הוא "אֲחִי גָלְיָת הגִתי" (כ, ד).
-----------------------------------------
[1] גם העלאת הארון מסודרת בתבנית כיאסטית כזאת, בפרקים י"ג עד ט"ז.