הוא שאף להביא את הארון, ואת העם יחד איתו, אל המנוחה ואל הנחלה, אולם שלושה חודשים של השהיה לימדו את דוד שיעור חשוב ביותר
הארון הנודד, עוד מהר סיני, משקף את הברית של העם הנודד, שה' א-לוהיו תמיד עמו, לפני המחנה, בתוך המחנה, ולפעמים אפילו מחוץ למחנה, כמו שהיה עם בני ישראל במדבר, בדרך, ביציאת מצרים.
למרות השאיפה העמוקה ל'מנוחה' ול'נחלה', גם בארץ נתקיים בשבטי ישראל הפסוק (דברים יב, ט): "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך", והעדות לכך היא הוצאת "ארון הא-להים" ממקומו כפעם בפעם,[1] מתוך אילוצים שונים של שופטים ומנהיגים במלחמות ישראל, או של כינוסי השבטים בשכם (יהושע כד), או בבית-אל (שופטים א, כב; כ, כז-כח; כא, ב) או במצפה (שופטים כא, א,ח; שמואל-א י, יז-כה), או במערכה באבן העזר (שמואל-א ד); אכן כך אמר ה' לנתן הנביא (שמואל-ב ז, ו-ז; [דברי-הימים-א יז, ה-ו]) – "כי לא ישבתי בבית למיום הַעֲלֹתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באֹהל ובְמשכן [בדברי-הימים: מֵאֹהל אל אֹהל ומִמשכן]; בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל...".
דוד קיבל הכרעה היסטורית (וכאן הוסיף 'כותב דברי-הימים'-א יג, א-ה; על פי מקורותיו, גם את שלבי ההתייעצות לקראת ההכרעה) – להעלות את הארון אל עיר דוד, כשלב ראשון לקראת הבחירה בירושלם כבית ה' הקבוע – 'קץ הנדודים'. "וַיִוָעֵץ דויד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד (=הפיקוד הצבאי); ויאמר דויד לכל קהל ישראל... אחינו הנשארים... ועמהם הכֹהנים הלְוִיִם... כל הקהל... כל העם... ויקהל דויד את כל ישראל..."
השלב האחרון של שיתוף "כל קהל ישראל" התקיים (ככל הנראה) רק בסוף, בהעלאת הארון אל עיר דוד (להלן פרק טו), אולם חשיבות ההכרעה הביאה להקדמת כל שלבי ההתייעצויות וההחלטות, והסמכתם להמלכת דוד על ידי נציגי כל השבטים (כמתואר בפרקים הקודמים, יא ויב); יתר על כן, כבר ראינו (בפרק הקודם), שסדר הדברים ב'דברי-הימים' איננו תמיד סדר היסטורי, אלא סדר חשיבות הנושא.
בשלב הראשון של ההכרעה ההיסטורית, כבר פעל דוד לפי תודעת השינוי ממצב הנדודים במדבר ובארץ אל הקביעות, והרכיב את הארון "על עגלה חדשה"[2] (יג, ז), שהרי הוא עצמו וכל קציניו, שריו ועבדיו, כבר נוסעים בעגלות, ואיך ישאו את הארון בכתף, כדרך אבותיהם נודדי המדבר?!
זהו בדיוק הרעיון שאמר דוד לנתן הנביא (בשלב הבא; שמואל-ב ז, ב; דברי-הימים-א יז, א) – "ראה נא, אנכי יושב בבית ארזים, וארון הא-להים יֹשֵב בתוך היריעה"?!
אעתיק כאן (כמנהג 'דברי-הימים'), ממה שכתבתי בספר שמואל(-ב ו'):
לא קשה להבין מדוע הרכיב דוד את הארון "אל עגלה חדשה" (ו, ג) – בתקופת האוהל והמשכן נשאו את הארון בכתף, אבל כאשר בונים בית מקדש קבוע בבניית אבן מפוארת, למה לא יובל הארון בעגלה חדשה, ממש כמו מלכים ושליטים? – דוד ישמח לכרכר "בכל עֹז לפני ה'" (ו, יד), אבל הארון לא יתבזה עוד בדרכי הנדודים. לכן היה "פֶּרֶץ עֻזָה" מכה קשה לחלומו של דוד, בדומה למות שני בני אהרן בחנוכת המשכן ביום השמיני (ויקרא י).
שלושה חודשים של השהיה, לימדו את דוד שיעור חשוב ביותר – דווקא כאשר יוצאים לדרך חדשה חובה עליונה לשמור על מצוות עתיקות כמו נשיאת הארון רק בכתף, ולשמור בכך על שרשרת הדורות לבל תינתק. כעין ברית מילה של אבות לפני הפסח, ביציאת מצרים.
_____________________
[1] ראו 'משך חכמה' לדברים (יב), על פי התוספתא (זבחים פרק יג, יט), והירושלמי (מגילה פרק א, יא), שהוצאת הארון היא 'היתר במות'.
[2] בספר שמואל(-א ו, ג-ד) האריך וכפל את החידוש הזה של "העגלה [והיא] חדשה", וכאן קיצר כדרכו.