את העמל, החכם והנהנתן הכרנו, וכאן מופיע לראשונה קולו של ירא הא־לוהים, ולראשונה פורץ ויכוח בינו לבין החכם אל מול אי־הצדק הנראה בעולם.
המערכה השנייה פותחת בשיר העִתים (ג, ב-ח), דוגמה טובה למשלים אשר קהלת "אִזֵּן וחִקֵּר"[1] (יב, ט), כלומר, משלים ששמע (באֹזֶן) מחכמים ידועים, חקר אותם והביא מהם במגילה לפי העניין והצורך. השיר מְאֻזָן (מלשון 'מאזנים') בין ה'עֵת' הטובה וה'עֵת' הרעה, ורק הפתיחה הטובה והסיום הטוב ("עֵת ללדת – ועֵת למות... עֵת מלחמה – ועֵת שלום") מצביעים על שאיפת הטוב.
על רקע שיר העִתים ואחריו פורץ מחדש הוויכוח בין שלוש הדמויות:
העמֵל זועק (ג, ט) – "מה יתרון הָעוֹשֶׂה באשר הוא עָמֵל?", שהרי הכול נקבע על ידי ה'עֵת' ואינו נתון לבחירת האדם;
החכם (ג, י-יא) שוב מצטער על "אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף", ולכן גם לא יֵדע בכל עת מה ה'עֵת' קובעת;
ואילו הנהנתן חוזר לנוסחת הפשרה שמצא (בסוף פרק ב), להסתפק במועט, ומוסיף עליה (עם העמֵל) גם מעשה טוב (ג, יב) – "ידעתי כי אין טוב בם, כי אם לשמוח, ולעשות טוב בחייו"; החכם חוזר ומזכיר שאין ביטחון בכל זה, כי להשיג [אפילו רק] את זה – "מַתַּת א־להים היא" (ג, יג).
כאן מופיעה לראשונה הדמות הרביעית, החבויה עד כה, קולו של ירא הא־לוהים, ולראשונה פורץ ויכוח בינו לבין החכם – זהו ויכוח מפורסם על יראת א־לוהים ומשפטו, אל מול אי־הצדק הנראה בעולם.
ירא הא־לוהים פותח ברעיון הידוע מפתיחת המגילה, אולם הוא מעגן אותו במעשה הא־לוהים ולא במחזוריות הטבע הקבועה (ג, יד).
"ידעתי, כי כל אשר יעשה הא־להים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע", אך הוא מוסיף את היראה, אשר משנה לגמרי את המשמעות: "והא־להים עשה שֶיִּרְאוּ מלפניו". יראת הא־לוהים היא חלק מן העולם ומן האדם, והדבר קשור בוודאי ל'פחד המוות' הטבוע בכל 'בן תמותה'.
מיד מוסיף ירא הא־לוהים גם את משפטו הצודק של א־לוהים, כחלק קבוע ממה שהיה ויהיה:
"והא־להים יבקש את נרדף!"
כאן בוודאי מגיב קולו של החכם, ואומר (ג, טז) –
"ועוד ראיתי תחת השמש – מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע!" –
וקולו של ירא הא־לוהים עונה לו (ג, יז) –
"אמרתי אני בלִבי, את הצדיק ואת הרשע יִשפֹּט הא־להים, כי עֵת לכל חֵפֶץ ועל כל המעשה, שָם".
ביטוי מיוחד זה הוא ניגודו המפורש של השקפת החכם בראש שיר העתים (ג, א) – "לַכֹּל זמן, ועֵת לכל חֵפֶץ תחת השמים", ועליו אומר הירא – לא "תחת השמים", אלא רק "שָם", כלומר, במשפט הא-להים, בשמים. וכך הסביר הגאון מוילנא[2] מה פירוש 'שָמַיִם' – כל מה ש'שָם' – ובלשוננו, מרחבי היקום.
החכם לא יכול לשתוק מול הביטחון הזה של ירא הא-להים, ומגיב בהתפרצות – לא רק בני אדם טובים ורעים, חכמים וכסילים, מתים באותה צורה, אלא גם אדם ובהמה, ומי יודע אם יש בכלל 'שם' ב'שמים'? – אולי הכל יורד למטה, לארץ, "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל"?
הדברים מובאים מתוך הספר: אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת, בהוצאת מגיד
באדיבות אתר 929