נמנום רגעי

לעומת המציאה שהובילה לחתונת האהבה (ג', א-ה), בא שיר ההחמצה הקשה מנשוא בפרקנו (ה', ב-ח).
ההשוואה הזאת בין שתי האפיזודות היא עיקרה של מגילת 4 השירים, ומי שמחמיץ אותה לא ימצא דוֹד, לא ימצא רעיה, לא ימצא פשר, ולא ימצא אהבה. יש מציאה שהובילה לחתונת האהבה המרגשת, ויש החמצה שהובילה לאלימות, מכות ופציעות.

בשיר השני (ג', א-ה), הרעיה עֵרה ואינה יכולה לישון, היא קמה ביוזמתה, היא יצאה לחַפֵּשׂ, השומרים לא פגעו בה, והיא מצאה, אחזה בכל כוחה, וזכתה בחתונה המופלאה.

בשיר השלישי (ה', ב-ח) היא יְשֵנה אף כי לִבָּהּ נותר עֵר, הדוד בא אליה וניסה לפתוח, ועד שקמה היא החמיצה את השעה. הדוד נעלם, השומרים היכו ופצעו, הפשיטו, וכנראה אנסו אותה!

אם מדובר בנסיכה דחויה מארמון שלמה שהצליחה לחזר ולחזור אל המלך אהובה, ולא הרפתה ממנו עד לחתונה המפוארת ביותר, אי אפשר כלל להבין מדוע היא אשמה בהחמצה שלאחר מכן, גם בעיני עצמה. המשבר היה מובן אילו יריביה המרים בארמון ובעיר, אלה שגרמו לדחייתה בתחילה, הם היו האשמים גם בהפרדתה מהמלך האהוב ובחילול כבודה.

אבל אם מדובר ב'כנסת ישראל' מול ה' א-לוהי ישראל, אזי הכל ברור – יציאת מצרים והר סיני הם המציאה והחתונה המופלאה, ואילו חטא העגל ו-40 שנות המדבר הם הנפילה הגדולה. יהושע בן נון שהנהיג עם מנצח בארץ הוא מימוש הברית, ואילו ימי השופטים הם ימי המכות והפציעות. ימי דוד ושלמה הם ההצלחה הגדולה, בעוד פילוג הממלכה אחרי שלמה, והמכות והפציעות עד החורבן הם ההחמצה הגדולה.

בהברקה גאונית מוסברות כל הנפילות של 'כנסת ישראל' לא חלילה ברשע ובפשע, אלא בטעות של החמצת הרגע! מיד התעוררה האהבה מחדש והובילה לחיפוש נואש, שלא יוותר לעולם. זוהי סנגוריה מופלאה על 'כנסת ישראל', שאפילו הנביאים לא יכלו להגות אותה, כי כל החטאים והכישלונות לא היו בגידה (כמו בדברי הנביאים), אלא רק נמנום רגעי.

באדיבות אתר 929