למצוא דרך לאלוקים

איוב לא יודע איך מגיעים - הוא מבקש ומתחנן למצוא את הדרך, ולנהל משפט הוגן!

יש כאן שלב נוסף בהתפתחות המדהימה של שאיפת איוב העמוקה ביותר, ושוב, הביטוי המוביל הוא "מי יתן" - תחילה השאיפה להיגאל מן הייסורים במוות מהיר וקל, ולבסוף, השאיפה למצוא דרך לא-לוהים כדי להיגאל מן הייסורים ולחיות.

מעניין מאד לגלות, שצופר הנעמתי השתתף בתהליך, ואף שהתכוון להוכיח את איוב וללמדו מעט מן החכמה הנעלמת - איוב לקח את דבר צופר והפך את כיוונו - ולבסוף זה גם יקרה!

"מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי, וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ - וְיֹאֵל (=ויתרצה) אֱ-לוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי (=וימית אותי) - יַתֵּר (=ישחרר) יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי (=ויחתוך את חיי) - ...מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל? וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי"? (ו', ח-יא);

דברי צופר: "וְאוּלָם, מִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ - וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה... וְדַע - כִּי יַשֶּׁה (=יעזוב ויתעלם) לְךָ אֱ-לוֹהַּ מֵעֲו‍ֹנֶךָ"! (י"א, ה-ו);

תגובת איוב: "מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב [חֲרוֹן] אַפֶּךָ, תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי (=תִפקדֵני לטובה)... [ואז] תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ - לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף" (י"ד, יג-טו);
"מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ (=יֵחָקְקוּ) - בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן - וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" [לְסַפֵּר צדקתי] (י"ט, כג-כה);
"מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ, אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ; אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט, וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת; אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי, וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי... שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ, וַאֲפַלְּטָה לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי"! (כ"ג, ג-ז);

איוב גם מבין, שמישהו חוצץ בינו לבין הא-ל, ואם רק יצליח להבקיע את המחיצה, הא-ל יבין אותו, והוא יבין "מַה יֹּאמַר לִי", ולא רק שלא יריב עמו בכוח, אלא אף ייתן לו כוח להיפטר "לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי", זה ('השטן?!) שמתעלל בו, ואי אפשר לדעת למה.

ועם כל זה, הייאוש עדיין מכסה את רצפת התודעה של איוב, כי הוא לא מוצא שום דרך להבקיע, ו'לעלות בחומה' - "הֵן קֶדֶם (=מזרח) אֶהֱלֹךְ, וְאֵינֶנּוּ - וְאָחוֹר (=מערב), וְלֹא אָבִין לוֹ - שְׂמֹאול (=צפון) בַּעֲשֹׂתוֹ [את דַרכּוֹ] וְלֹא אָחַז (=אֶחֱזֶה), יַעְטֹף (=יִפנֶה) יָמִין (=דרום) וְלֹא אֶרְאֶה" (כג, ח-ט), ולכן, החושך מכסה את איוב, "וּמִפָּנַי כִּסָּה אֹפֶל" (כ"ג, יז).

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

גַּם הַיּוֹם [1] [אשפוך] מְרִי שִׂחִי,
יָדִי כָּבְדָה עַל [גַבֵּי] אַנְחָתִי.

מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי [מקום א-לוה] וְאֶמְצָאֵהוּ, אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ (מכון כסאו) –
אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט, וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת –
אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי, וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי!
הַבְּרָב כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי?
לֹא, אַךְ הוּא יָשִׂם בִּי (=כֹּח) –
שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ, וַאֲפַלְּטָה (=ואֶנָצֵל) לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי (=המתעלל בי).

הֵן קֶדֶם (=מזרח) אֶהֱלֹךְ, וְאֵינֶנּוּ – וְאָחוֹר (=מערב), וְלֹא אָבִין לוֹ –
שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ [את דַרכּוֹ] וְלֹא אָחַז (=אֶחֱזֶה),
יַעְטֹף (=יִפנֶה) יָמִין (=דרום) וְלֹא אֶרְאֶה!

כִּי [הוא] יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי, בְּחָנַנִי (=ואם יבחן אותי), כַּזָּהָב אֵצֵא –
[כי] בַּאֲשֻׁרוֹ (=בעקבותיו) אָחֲזָה רַגְלִי, דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט (=לא נָטיתי ממנה);
[שמרתי] מִצְוַת שְׂפָתָיו וְלֹא אָמִישׁ (=לא סַרתי ממנה),
מֵחֻקִּי (=ממנהגי) צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו.

וְהוּא בְאֶחָד (=בגְזֵרָתו המוחלטת), וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ –
וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה [כרצונו], וַיָּעַשׂ!
כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי (=מכסת יִסוּרַי), וְכָהֵנָּה [מכות] רַבּוֹת עִמּוֹ –
עַל כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל, אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ!
וְאֵ-ל הֵרַךְ לִבִּי (=הפחיד אותי), וְשַׁ-דַּי הִבְהִילָנִי;
כִּי לֹא נִצְמַתִּי (=נפרדתי) מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ, וּמִפָּנַי [את הכל] כִּסָּה אֹפֶל.
___

[1] מכאן מסתבר, שהוויכוח נמשך ימים רבים, כפי שכתב עמוס חכם ב'דעת מקרא'.

באדיבות אתר 929