הייתכן שה' מושפע מהסתה של שטן, ומפעיל על אדם ניסיון לא בצדק ולא במשפט, רק כדי לחשוף מי צודק בוויכוח? הייתכן שסיפור כזה כתוב בתנך?

 

בעקבות חכמי התלמוד, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן עמוקות בהבנת החיזיון של 'בית הדין השמימי' ופרטיו, והציגו שתי תפיסות עולם ושתי פרשנויות לספר. הוויכוח נעוץ בפסוק הנשמע בלתי אפשרי "וַתְסיתֵני בו לבַלעוֹ חִנָם" (ב', ג) - הייתכן שה' מושפע מהסתה של שטן, ומפעיל על אדם ניסיון לא בצדק ולא במשפט, רק כדי לחשוף מי צודק בוויכוח (בין ה' לבין "השטן")? הייתכן שסיפור כזה כתוב בתנך?

גם בתלמוד (בבא-בתרא טז עמ' א) תהו על כך: "אמר ר' יוחנן, אִלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו – [ה'] כאדם שמסיתין אותו וניסַת"?! התשובה בתלמוד היא: "אמר ר' שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות... תנא, יורד ומַתעֶה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה".

כתב הרמב"ם (מורה-הנבוכים, חלק ג כב עד כד), ש"השטן" במשל של ספר איוב מייצג את הפגמים והחסרונות ההכרחיים בעולם החומר, שלא תיתכן בו שלמות, ולכן "השטן" רק משוטט "בארץ" ומתהלך בה (א', ז; ב', ב), ואין לו חלק ב"בני הא-להים" המייצגים את "צבא השמים", כלומר, את השלמויות שבאידיאלים הרוחניים. לכן, התיאור באיוב מציג את "השטן" כדמות שונה ונחותה מ"בני הא-להים".

הרמב"ן (בהקדמת פירושו לאיוב) חלק בתוקף גם על הפירוש, וגם על המסקנות – "השטן" מייצג את הפגמים וחוסר השלמות בכל העולמות, גם בחומר וגם ברוח, ולכן נאמר – "ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'" (ב', א).

לפי הרמב"ם, היצר הרע, השגיאות, הקטרוגים והאסונות, באים כולם מעולם החומר, שלא תיתכן בו שלמות מעצם טבעו – רק השגחה פרטית מיוחדת של ה' מצילה מכל אלה, והיא בכל אדם לפי מעלתו וקרבתו לה', וגם הצדיק התמים, כשהוא מאבד, ולו לזמן קצר, את ההשגחה המיוחדת לו, והוא נתון לחוקיות הרגילה, הוא צפוי לאסונות כבדים, עד שישוב ה' ויתגלה אליו מתוך "הסערה".

לפי הרמב"ן, כל זה נכון בכל העולמות, ואין שלמויות ברוח, בלי 'קטרוגי שטן'. הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם לחלוטין (בפירושו לאיוב ל"ו, ז – "לא יגרע מצדיק עיניו"), שהשגחת ה' עם כל אדם היא אישית ו'פרטית' בהחלט, לפי מעלתו וקרבתו לה', וזה משתנה גם בזמן, מרגע לרגע, ואף מדור לדור.

לפי הרמב"ם, המוות הוא קריסת הגוף החומרי, והנפש הרוחנית נשארת, כי ה' לא נתן לשטן שליטה עליה. לפי הרמב"ן, המוות הוא סילוק הנשמה, ואז קורס הגוף החומרי – "נוטל רשות ונוטל נשמה", ואם אין לשטן רשות, איוב ימשיך להתייסר, אך לא ימות – "אך את נפשו שְמֹר" (ב', ו).

הרמב"ם האמין, שאין בעולם צדיק מושלם, ותמיד יימצאו פגמים ושגיאות שיכולים לגרום אסונות, גם לגדולי הצדיקים. הרמב"ן האמין, שיש מצבים יוצאי דופן, בהם באים ייסורים על צדיק תמים, או על עם נבחר, כדי לצרוף אותו ולהעלות אותו למעלה עליונה, או לשליחות מיוחדת.

שניהם מסכימים, שספר איוב בא ללמד לעולם את דרכי ההשגחה והגמול בעולם, ולא ה' זקוק באמת לניסיון באיוב (ובכלל) אלא בני האדם; ואולם הרמב"ם קיבל מהתלמוד את הדעה, ש"איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" (בבא-בתרא טו עמ' א), אלא שבכל דור יש 'איוב'ים, ואילו הרמב"ן אחז בדעה (שם), שאיוב היה ונברא, ו"משה כתב ספרו", בשֵם ה'.  

באדיבות אתר 929