על חוכמה ואמונה

בתרבות המודרנית, החוכמה, ההשכלה והמדעים ניצבים בצד אחד, והאמונה הדתית בהשגחה פרטית ניצבת בצד השני – יש אמנם יחידי סגולה, שחיים בשני העולמות במקביל, אבל גם רוב ה'דתיים' וה'חילוניים' חושבים, שהאמונה בהשגחה פרטית לא באה ממקור השכל, אלא ממקום עמוק יותר, מעל ומעבר לתחומי השכל.

בעולמו של ספר משלי, דווקא התבוננות החוכמה מביאה ליראת ה' (ראו לעיל, פרק י"ד), וגם לאמונה בהשגחה פרטית, שיוצרת סדר ומשמעות בחיי כל אדם. האקראיות המוחלטת שבה דוגלים רבים מהמשכילים המודרניים נראית בעיני החוכמה המקראית כהשקפת עולם מטופשת במיוחד.

יתר על כן, במזמורי תהילים ובחוכמת משלי מודגשת האמונה בהשגחה פרטית יותר מאשר בתורה, כי התורה מנחילה לנו את הסיפור הכללי של בריאת העולם ותולדות האנושות, הבחירה באבות ובזרעם, עַם בני ישראל היוצא ממצרים ומקבל תורה וארץ בתור 'כלל ישראל' - התורה כמעט שאינה עוסקת בהשגחה פרטית כשלעצמה, מחוץ להקשרים הכלליים, ואילו בתהילים ובמשלי, האמונה הזאת ניצבת במוקד דווקא מתוך החוכמה, הבינה והדעת. התורה פונה אל ההיסטוריה המכוננת עַם, ואילו החוכמה והשירה במקרא פונות אל עולמו המוסרי, המחשבתי והאמוני של היחיד. בתהילים, היחיד ניצב מול הכלל, ואילו במשלי, 'כלל ישראל' כלל אינו נזכר, ותבונתו של היחיד ומעמדו האישי לפני ה' הם הבסיס לחיים על פי החכמה ויראת ה' המקראית.

בדומה לתורה, אסור לגזול דל ולדכא עני (דברים כ"ד, י-כב), ואסור להסיג גבול בנחלה (דברים י"ט, יד), אבל הנימוק לא קשור בזיכרון של יציאת מצרים, אלא רק בהשגחת ה', שהוא יריב ריב דלים ועניים בכל מקום וזמן, כי הוא רואה ושומע כל מעשי אדם ומחשבותיו. גם בתורה (שמות כ"ב, כ-כו), ה' ישמע צעקת גר ועני, יתום ואלמנה, ויתערב, אבל ברקע עומד העינוי של בני ישראל במצרים.

מפתיעה ומרגשת היא החובה המוסרית להציל אנשים מהוצאה להורג אם רק אפשר (כ"ד, יא-יב), ולא להתחמק בטענה, שאנחנו לא יודעים בדיוק על מה ולמה, כי ה' רואה ושומע, וישיב למציל כגמולו, וינצור את נפשו.

בכל מקום עֵינֵי ה', צֹפוֹת רָעים וטובים (ט"ו, ג);

לאדם מַעַרְכֵי (=מחשבות) לֵב – ומֵה' מַעֲנֶה לשון (ט"ז, א-ד) –

כל דרכי איש זַך בעיניו – ותוֹכֵן (=אבל מביט לתוך) רוּחוֹת, [רק] ה' –

גֹל (=גַלֵה) אל ה' מעשיך – וְיִכֹּנוּ (=ויִתיַשרוּ) מַחשְבֹתיך –

כל פָּעַל ה', לַמַעֲנֵהוּ (=למען הרוצה בו) – וגם רשע [יפקוד] ליום רעה;

בִּרצוֹת ה' דַרכֵי איש, גם אויביו (=אויבו) יַשְלִם אִתוֹ (ט"ז, ז);

לב אדם יְחַשֵב דַרכּוֹ, וה' (=אבל רק ה') יָכין צַעֲדוֹ (ט"ז, ט);

[אפילו] שְאוֹל ואבדון (=גלויים) נגד (=לפני) ה', אף כי לִבּוֹת בני אדם (ט"ו, יא);

רחוק ה' מֵרשעים – ותְפִלַת צדיקים יִשְמַע (ט"ו, כט);

רבות מחשבות בלב איש – וַעֲצַת ה' היא תָקוּם (י"ט, כא);

אֹזן שֹמעת ועין רֹאָה, ה' עשה גם שניהם (כ', יב);

מֵה' מצעדי גבר – ואדם מה יבין [מֵהצפוי לו ב]דַרכּוֹ (כ', כד);

[כמו] פלגי מים, לב מלך ביד ה', על כל אשר יַחפֹּץ [ה'], יַטֶנוּּ (כ"א, א-ב) –

כל דרך איש ישר בעיניו [1] – ותֹכֵן (=אבל מביט לתוך) לִבּוֹת, [רק] ה';

אין חכמה, ואין עֵצה, ואין תבונה – לנגד ה' (כ"א, ל-לא) –

סוס מוכן ליום מלחמה – ולַה' (=אבל רק לה') התשועה;

אַל תִגזל דל כי דל הוא (=ואין לו מגן), ואַל תְדַכֵּא עני בשער (כ"ב, כב-כג) –

כי ה' יריב ריבם, וקָבַע את [משפט] קֹבעֵיהֶם (=הפוגעים בהם), נפש [תחת נפש];

אַל תַסֵג גבול עולם (=בנחלה), ובִשְׂדֵי יתומים אַל תָבֹא (כ"ג, י-יא) –

כי גֹאֲלָם חזק (=ה'), הוא יריב את ריבם אִתך;

הַצֵל לְקֻחים לַמָוֶת, ומָטים לַהֶרֶג אִם [תוּכַל], תַחשׂוֹך (=תציל; כ"ד, יא-יב) –

כי תאמר: הן לא ידענו [למה] זה [הורגים אותם] ?!

הֲלֹא תֹכֵן (=מביט לתוך) לִבּוֹת הוא יבין, ונֹצֵר נפשך הוא יֵדָע –

והֵשיב לאדם כְּפעלוֹ (=כִּגמוּלוֹ);

רבים מבקשים פני מושל (=אדם) –

ומֵה' (=אבל מֵה') משפט איש (כ"ט, כו).
____

[1] כ"א, ב מקביל כמעט בדיוק לט"ז, ב, ושניהם מבטאים את הפער העמוק בין מחשבות אדם על עצמו, לבין מה שה' רואה בלב האדם וברוחו.

באדיבות אתר 929