המבחן המוסרי הגדול של דוד

דוד הבורח, בסכנת מוות תמידית בין הפטיש הפלשתי לסדן של שאול, מוצא את עצמו במערה (שמואל א כד). גם בינו לבין אנשיו, השוכבים איתו במערה כאריות "לֹהֲטִים" – הם ראו את ההזדמנות לחסל את שאול המֵסֵך את רגליו (=עושה את צרכיו) בדיוק במערה בה מצאו מפלט, כאות משמים – "הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ: הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ" (שם כד, ד) - הנה שאול נפל בעצמו לבור, שהכין לדוד, ואילו דוד רק כרת את כנף מעילו של שאול, כדי להוכיח, שהיה בידו להרוג, וגם על כך התחרט, בעודו עוצר את אנשיו "בַּדְּבָרִים" מלהרוג ממש, ואומר – "חָלִילָה לִי מֵה'... לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ" (שם כ"ד, ו-ז).

כך אמר דוד גם לאבישי בן צרויה (בפעם השנייה, ששאול נפל בידם, בתרדמת הלילה) – "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה', וְנִקָּה"?! (שם כו, ט).

המבחן המוסרי הגדול של דוד היה ב'טוהר הנשק', שלא לשלוח יד בשאול ובממלכתו, ולא להמליך את עצמו בחיי שאול, והמזמור ייפתח בקריאה – "אַל תַּשְׁחֵת"! איך ימלוך דוד, אם לא ישלח ידו? ה' יפתור שאלה זו באחת הדרכים שבידיו (שם כו, י).

באדיבות אתר 929