מזמור נ"ד עוסק בבקשה להצלה מהרשעים ובהודאה על ההצלה שמתממשת. באופן מעניין לאורך המזמור משתמש דוד בשם אלוקים, אך לבסוף, לאחר ההצלה, הוא משתמש בשם ה', זאת מתוך תחושה של השגחה פרטית וקרבת ה' אותה הוא חש בתוך כל ההתרחשויות.
התהליך הזה של ההתקדמות של דוד מקבל ביטוי גם בהתבוננות על מזמורים קודמים - בעוד שבמזמור נ"ב יש בלבול של רע וטוב בגלל הרוע והרשע שחוגג בעולם, במזמור נ"ד יש שיפור, יש התקרבות לה' ודוד מרגיש את הטוב למרות הרשע.
מה גרם לשינוי ולהתקדמות של דוד? יתכן שהדבר קשור ליהונתן שמחזק את דוד באלוקיו וכן למזמור נ"ג בו דוד משכיל ומתבונן להבין שה' עמו.
מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט