מן היום הזה אברך

התאריך האחרון והקובע בנבואת חגי הוא 24 לתשיעי (=כ"ד בכסלו);
מהיום האחרון של סוכות (=21 לשביעי) עבר הנביא לערב 'חנוכה' (דורות רבים לפני החשמונאים!):
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ
הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא...
וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה,
מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'...
מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי,
לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם –  
הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה?!
וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן?!
וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא (= פריוׂ) -  
מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ (ב, י-יט).

זה היה אחד הגילויים המרעישים בחיי -
יום ייסוד היכל ה' בכ"ה בכסלו (בכ"ד, עוד לא שמו "אבן אל אבן"), בתחילת בית שני -
כידוע לאנשי הטבע והסיור בארץ ישראל, עונת המסיק והשמן חלה בחודשים מרחשוון-כסלו, בין סוכות לחנוכה. בתקופה זו מוסקים זיתים ודורכים שמן בבתי הבד.

הדבר רמוז גם בתורה:
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז, יג) -
חג האסיף מציין את סוף האסיף של הגורן והיקב - אך לא של היצהר. זו גם הסיבה לכך, שהבאת הביכורים למקדש לא יכלה להסתיים בסוכות, אלא בחנוכה (משנה, ביכורים פרק א).

הבצורת החמורה ביחס לגורן וליקב ניכרה היטב כבר באלול-תשרי, אולם עונת הזית רק התחילה אז, והיבול טרם נמדד. הנבואה המתינה עד לסיום עונת הזית והשמן, בסוף החודש התשיעי; רק אז התבררה במלוא חריפותה עצמת הבצורת.

הבטחת ה' מפי חגי, "מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ", אין פירושה שכעת יישא הזית פריו, אלא שמכאן ואילך, עם ייסוד בית ה', תתחיל שנה מבורכת.

חנוכת המקדש קשורה לסוף עונת השמן, בטבע הארץ!

באדיבות אתר 929