אין יותר ויכוח

פרק ב' ופרק ג' הם באמת פרק אחד. שליחותו של יחזקאל יש לה מטרות מוגבלות - אזהרת הצוֹפֶה (ג', יז), שמותירה את האחריות לאסון (הצפוי) על העם, ששמע אזעקה ולא נזהר (כמפורט בהרחבה בפרק ל"ג). והידיעה במבט לאחור, כעבור זמן, "כי נביא היה בתוֹכָם" (ב', ה). מה לא כלול בתפקידי הנביא שבגולה? ומדוע סָתַם ה' את פי הנביא בעודו מחזק את מצחו אל מול שומעיו, "חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵי לֵב" (ג', ח-ט)?

וּלשוֹנךָ אַדבּיק אל חִכֶּךָ,
ונֶאֱלַמתָ ולא תהיה להם לאיש מוֹכיח,
כי בית מְרי הֵמה;
וּבְדַבְּרי אוֹתְךָ אֶפתַח את פיך,
ואמרת אליהם: כֹּה אמר אד' ה' -
השֹמֵעַ יִשמָע, והֶחָדֵל יֶחדָל,
כי בית מְרי הֵמה (ג', כו-כז);

הפירוש הפשוט הוא, שאין שום טעם בוויכוח עם "סָרָבים וסַלוֹנים" (=קוצים) ועם "עַקרַבּים" (ב', ו), ויחזקאל צריך להיות מנותק מכל דיון עקשני, ולא לנהל שום ויכוח;

אבל יש משהו עמוק יותר בנבואת יחזקאל, השונה מכל נבואה שקדמה. ראשית הנבואה באברהם היא דווקא בנבואת תפילה - "הָשֵב אשת האיש כי נביא הוא, וְיִתפַּלֵל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה..." (בראשית כ', ז), והתפילה על סדום היא הדוגמה והמופת - ה' בחר בנביא כשותף להנהגת העולם, והוא הזמין אותו להתווכח (ואפילו להתמקח) על משפט ועל צדקה - 'תפילה' (משורש פל"ל; 'פלילי'), שפירושה התדיינות משפטית! שוב ושוב ניסה ירמיהו להתווכח ולהתפלל, וה' עצר בעדו, וסתם את התפילה הנבואית - "גם כי אֶזעַק וַאֲשַוֵעַ, שָׂתַם תפלתי" (איכה ג', ח).

והנה ביחזקאל, כמעט שאין עוד זכר לתפילה נבואית - הלשון דבוקה והפה אילֵם - לא רק עם "בית ישראל" אין עוד מקום לוויכוח, אלא גם עם ה' – רק לתקוע בשופר.

באדיבות אתר 929